"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' … ובנוחה יאמר שובה ה' …" (י', ל"ה-ל"ו)

 רמב"ן פרק י' (לה): ויהי בנסוע הארון – 

"עשה לו סימן מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו. ולמה כתב כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות, כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז א), לשון רש"י.

ולא פירש לנו הרב (=רש"י) מה הפורענות הזו שהוצרך להפסיק בה, כי לא נזכר כאן בכתוב פורענות קודם ויהי בנסוע הארון.

ולשון הגמרא שם: פורענות שנייה ויהי העם כמתאוננים (להלן יא א), פורענות ראשונה דכתיב ויסעו מהר ה' (פסוק לג), ואמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ה'.

אבל עניין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה וייתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה. והפסיק, שלא יהיו שלוש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא "פורענות" אף-על-פי שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד".

שנינו במסכת שבת (קט"ו, ע"ב):

"פרשה זו עשה לה הקדוש-ברוך-הוא סימניות מלמעלה ולמטה (=סימנים מיוחדים בצורת נ' הפוכה בתחילת הפרשה ובסופה, המשמשים כעין סוגריים), לומר שאין זה מקומה (אלא מקומה בפרשת הדגלים, אחרי פסוק י,ז שבפרק ב'). ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה ("וייסעו מהר ה'" וגו' י'-ל"ג ודרשו על כך חכמים: שסרו מאחרי ה') לפורענות שנייה (ויהי העם כמתאוננים" וגו' י"א, א') לאחר כך קרה המקרה של האספסוף ש"התאוו תאוה" ובכו ואמרו "מי יאכלנו בשר"?   

יש שלושה מקרים של פורענות, המסופרים בזה אחר זה, כאשר באה הפסקה בין הפורענות הראשונה לפורענות השנייה, על-ידי הפרשה של "ויהי בנסוע הארון".

ידוע, שדבר החוזר על עצמו שלוש פעמים נקרא 'חזקה' לכן התורה לא סיפרה על שלושת מקרי הפורענות ברציפות אלא עשתה הפסקה בין המקרה הראשון למקרה השני, כדי שלא ייראה שבני ישראל מוחזקים בהתנהגות לא תקינה, לכן נפסקה הרציפות בסיפור המקרים של הפורענות.

את סיפור הפורענות השנייה קל מאוד לגלות, זה הפסוק שמספר "ויהי העם כמתאוננים". בני-ישראל נענשו באש שירדה מהשמיים ושרפה את קצה המחנה. אבל למה מתייחס התלמוד כאשר מספר על הפורענות הראשונה? זה לא כל כך ברור מיד מהפסוקים. התלמוד מזהה את הפורענות עם הפסוק "וייסעו מהר ה'" ורבי חנינא מסביר שהם נסעו מה', מעם ה'. התוספות מסבירים שכאשר בני-ישראל נסעו מהר סיני הם נהגו כמו תינוקות שבורחים מבית הספר, הם פחדו שאם יישארו במקום, בהר סיני, הם יקבלו עוד ועוד מצוות אז הם ברחו.

עונה זו של סוף הלימודים נותנת לנו את האפשרות לראות את הדמיון בין ענייני הפרשה לילדים והסטודנטים הסופרים את הימים עד שהנה מגיעה סוף שנת הלימודים, עוד יום, עוד יומיים. יש להם איזו שמחה שהנה נשתחרר מהכבלים של בית הספר. תסתכלו על הילדים שיוצאים ביום האחרון של הלימודים – איזו שמחה. מתוך דמיון זה אנחנו יכולים להבין מה שקרה לבני ישראל. כאשר בני ישראל עזבו את הר סיני הם יצאו במהירות ובזריזות ובשמחה.

ונשאלת השאלה – האם זו פורענות? אפשר להגיד שזה חטא אבל למה פורענות? במקרה השני אנחנו רואים שירדה אש מהשמים אבל איזו פורענות – [צרה, אסון, ייסורים, עונש מהשמים] יש פה?

ברורה הפורענות במקרה השני אבל איזו פורענות יש במקרה הראשון כאשר נסו מהר סיני?

העובדה שנסעו מהר סיני מבלי רצון להאריך את שהותם שם, ולהמשיך להיות במקום ההשראה של הר סיני, זה העונש הכי גדול.

עצם זה שאדם יכול להשיג יותר ולא משיג את זה, זה סוג של ענישה עצמית. בדומה לילד שבורח מבית הספר בשמחה. הילד חושב שהוא מעניש את המורה על-ידי שהוא לא מופיע לשיעור או לא מכין את שיעורי הבית. הוא לא מבין שהוא לא מעניש את המורה ולא את בית הספר ולא את ההורים אלא את עצמו בלבד. הילד בעצמו הוא זה, שבסופו של דבר, מפסיד מהנהגה שכזו.

אם לא שומרים שבת או לא מקיימים מצוות בשמחה הראויה להן, לא רואים את העונש מהשמים באופן ברור ומידי אבל עצם העובדה שלא מקיימים מצווה מסוימת זה עצמו הוא עונש. זהו עונש שאדם מביא על עצמו במו ידיו. שמחה או מצווה שהייתה יכולה לתת כל כך הרבה בעולם הזה ובעולם הבא, תהיה חסרה.

עכשיו אנחנו יכולים להבין למה התורה הפרידה בין שני המקרים של הפורענות על-ידי הפרשה של נשיאת הארון. בפרשה השנייה, "ויהי העם כמתאוננים", נסתכל במילה 'אונן'. המילה אונן מתארת סוג של התאבלות. הם התאבלו על מה? על זה שלא היה להם בשר?! אם כן, כשיצאו מהר סיני ומקבלת התורה הם היו בשמחה גדולה. כשעזבו את האפשרות ללמוד תורה הם לא בכו אלא הם הלכו עם חיוך. למה עכשיו הם בוכים שאין להם סטייקים? הניגוד הזה, בין שתי צורות ההתנהגות של העם, הוא כל כך קשה שהתורה מבדילה בין המקרים על-ידי הפרשה שנכללת בתוך הנו"נים ההפוכים.

אדם צריך לשאול את עצמו מה משמח אותו, מה מעציב אותו?

ישנו סיפור על יהודי שבא ל"חידושי הרי"ם" ואמר לו שקשה לו הקריאה שקוראים בספר במדבר בקיץ מפני שזו סדרה של סיפורים על חטאים של עם ישראל, בזה אחר זה. האם אנחנו כמו אותו יהודי או האם אנחנו מדוכאים מזה שאין לנו מספיק אוכל גורמה לספק את התיאבון שלנו.

אנחנו צריכים לבחון את עצמנו ולבדוק איזה רצון מניע אותנו?

אולי זאת הסיבה שההפרדה בין הפרשיות נעשה בשימוש של נון הפוכה. הנון מסמלת נאמנות.

הנון ההפוכה מסמלת חוסר נאמנות וזה מסמל את החטא של שני המקרים. קל לשמח אותם כאשר ברחו מהר סיני אבל בקלות נכנסו לדיכאון כאשר לא היה להם כל טוב שהם רצו. אנחנו צריכים לשאוף לנאמנות לה' ולמנוע הענשה עצמית בזה שאנחנו לא מתקרבים לה' ותורתו.