הרמב"ם כותב: "שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתותו בראיות שאין בהן דופי-

אנו סומכין על האיש שאמרן או שלמדו ע"פ הראיות שגילה, יהיה מי שיהיה" (הל' קידוש החדש, סו"פ יז).

אולי מתוך הבנת דברי הרמב"ם נוכל להבין גם שאלה המטרידה פרשנים רבים לגבי

נוסח סידור התפילה: מדוע מתחילים את התפילה באמירת הפסוק: "מה טובו

אהליך יעקב משכנותיך ישראל", פסוק שנאמר ע"י בלעם ששמו נעשה בפי היהודים,

לשם נרדף ל"אבי אבות הטומאה", וחכמי המשנה מזכירים אותו כרשע, כאיש הדמים

והמרמה, כשחצן בעל עין הרע ובעל תאווה. האם לא ניתן היה למצוא פסוק מתאים

יותר ליהודי לומר בכניסתו לבית הכנסת, בטרם מתחיל הוא את תפילתו בשחרית

היום. האם לא היו פסוקים מתאימים יותר בתורה או בנביאים שמדברים בשבח

ישראל ובמעלות בתי תפילותיהם…?

יתכן שאפשר להסביר את הסיבה לבחירת פסוק זה אם מבינים עוד מאמר חז"ל

"אהבה מקלקלת השורה" (ב"ר נה). יחס של אהבה למישהו או משהו עלול להטות את האדם מדרך

הישר והצדק המוחלט. האהבה מעבירה את האדם על דעתו. וגם "שנאה מקלקלת השורה".

השנאה למי שהוא או שהוא עלול ליצור דעה שלילית מוקדמת ולגרום על ידי כך

לעיוות בהתיחסותו לדבר. הביאור הוא, שטבע האדם, המדבר על דבר שחביב לו

ויקר לו, הוא להעריץ אותו ולתארו בהפלגה ובהגזמה כמו שהורים מדברים בדרך

כלל בשבח בניהם. במידה שווה, מי ששונא מדבר על הדבר שהוא שונא בהפרזה,

בזלזול, בגנות ובשפלות יותר מן הראוי. על כן אם היו חז"ל שסידרו הסידור,

בוחרים פסוקים שבתורה או בנביאים המפליגים בשבחם של ישראל לומר בהתחלת

התפילה, אפשר לומר שדברים נאמרו מתוך אהבה יתרה, והם גוזמה, אבל אין לומר

זאת על דברי בלעם שהיה סמל הריצוד והשנאה לישראל. כל מאוויותיו ורצונותיו

היו להקטין ולהשפיל את ישראל, ואם בכל זאת אמר מילים אלו סימן שיש בהם

אמת! עובדה היא שחז"ל לומדים כמה וכמה דינים ועניינים שונים מדברי בלעם,

וזאת למרות שהוא האוייב של עם ישראל בה"א הידיעה, וזה רק מחזק את האימרה:

"קבל האמת ממי שאמרה".

אמת זו רואים אנו גם באחד המעמדים המרגשים בחיי יהודי, מעמד החופה. המנהג

מובא באחרונים, שבשעה שמכניסים את הכלה תחת החופה, כאשר החתן נגש לכסות

את ראש הכלה, אנו מברכים אותה בפסוק "אחותנו את היי לאלפי רבבה" שאמרוהו

לבן הארמי ובני ביתו כאשר נפרדה רבקה מהם בדרכה לביתו של יצחק. גם פה

יכולנו לשאול האם אין פסוקים מתאימים יותר מהתורה, מהתהלים, או משאר

ספרי קודש, לומר לכלה במעמד החופה? אך קיבלנו את הפסוק והמנהג הקיים מפני

שהדברים כשלעצמם נוחים ורצויים ולכן אין אנו מקפידים מי אמרם בראשונה.

דרשנים מסבירים משמעותה של אמירה זו לפני החופה, בהדגישם שהמילה "רבב" היא

ראשי תיבות רבקה בת בתואל הארמי. כאילו לבן ובתואל אמרו לרבקה, בשעה

שעמדו להפרד ממנה ולשלוח אותה עם אליעזר להתחתן עם יצחק, למקום רחוק בו לא יהיה להם קשר

איתה: "זכרי תמיד מי את מאיזה משפחה את באה! אמנם נכנסת

את למשפחה חשובה, משפחת אברהם, אך אל תשכחי את ה"ייחוס" שלך. אף פעם אל

תבטלי את הבית שגדלת בו, העריכי את המקור שלך". על כן מתאים לומר פסוק זה

לכל כלה בעת שהיא עומדת תחת החופה. להזכיר לה עד כמה חשוב שהיא, כבונת

הבית, תזכור את היסודות, מהיכן באה. המשפחות היהודיות שמסרו נפשם לקיים

חיים יהודיים, כדי שהיא שעומדת עכשיו על סף כניסתה לחופה תכיר את הדרך בה

עליה לבנות עוד בית בישראל. ראוי לציין שאף על פי שיש לקבל את האמת מכל

אדם יש להגביל קבלה זו למי שאינו מין וכופר. מי שנתפס במינות וכפירה, אף

כי הדברים ראויים להתקבל כשלעצמם, יש להזהר מהם, מפני שיוצאים ממקור

מינות. על כן אומרים חז"ל "ספר תורה שכתבו מין ישרף" (גיטין מה ע"ב).

בלעם ולבן שלמדנו מדבריהם שלא היו מינים, שהרי ה' נגלה אליהם והם נחשבו כנביאי אומות העולם.