'לראות זה לא להאמין' 'ראייה וירטואלית אינה ראיה' 'אמון איננו תחליף להשגחה'

קורונה כשרות והמרגלים
"ארגוני כשרות עוברים להשגחה וירטואלית", "איך ענף הכשרות ישתנה על ידי הווירוס" – אלה הם רק חלק מכותרות של מאמרים שפורסמו לאחרונה, המתארים כיצד ארגוני הכשרות מתמודדים עם ההפרעה בנסיעות ממדינה למדינה ובתוך המדינה, ועם חוסר היכולת של משגיחי כשרות לבקר במפעלים שבפיקוחם. רבים מארגוני הכשרות מיישמים נהלי בדיקה וירטואליים חדשים. כך נאמר באחת הכתבות "במקרים אלה, עובדי המפעל העובדים בדרך כלל עם משגיחי הכשרות ישתמשו בווידיאו או ב FaceTime – כדי לאפשר למשגיחים לבדוק את המפעלים מרחוק."
קריאת מאמרים אלה הביאה אותי להבנה שהכשרות הפכה לקורבן נוסף של נגיף הקורונה. לפעמים ראייה מביאה אותנו להאמין במציאות מסוימת, אך האמונה כשלעצמה אינה מהווה תחליף להשגחה. יתר על כן, בעידן הדיגיטלי, גם כשאנו רואים, איננו יכולים להיות משוכנעים שהמציאות היא אכן מה שאנו רואים. לא צריך טכנולוגיה מתקדמת כדי לגרום לאנשים לראות משהו שאינו בהכרח תואם למציאות. אנו לומדים זאת מסיפור המרגלים בפרשת השבוע – שלח לך. כשהמרגלים רצו להוכיח את טענתם שעם ישראל לא יכול להצליח לכבוש את ארץ ישראל, הם הביאו איתם פירות ענקיים, וגרמו לבני ישראל באמצעות מניפולציה של התודעה, להאמין שאם הפירות כל כך גדולים, כך גם בני האדם החיים בארץ כנען. בעידן הדיגיטלי, תמונות ועריכת וידאו משמשים באופן תדיר על מנת לעוות את המציאות, להגזים ואף לזייף לחלוטין את העובדות בשטח.
נציגים של ארגוני הכשרות הגדולים והטובים ביותר תיארו כיצד תתנהל "השגחה וירטואלית". לאחר שקראתי את הצהרותיהם, נזכרתי באמרת חז"ל ”אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר“ (בבלי, מסכת מועד קטן – דף כה, עמוד ב). אם הארגונים הגדולים והחשובים ביותר שינו את הסטנדרטים שלהם, מה אנחנו יכולים לצפות מארגונים קטנים יותר?
יהודים הדבקים בחוקי הכשרות, קונים פריטים המסומנים ככשרים בהשגחה, מתוך הבנה, שהפריטים מפוקחים על ידי משגיח, ויוצרו בהתאם לכל הדרישות ההלכתיות.
מפקח הכשרות מכונה "משגיח", שכן פירוש המילה "השגחה" הוא התבוננות מקרוב. אם אתה מפקח על פעילות, אתה צריך לעשות זאת בשטח, תוך התבוננות מעמיקה במציאות הנגלית בפניך, ולא באמצעים וירטואליים. "השגחה וירטואלית" הכרוכה ב"תערובת של טכנולוגיה ועבודת בלשים", כמתואר באחד המאמרים, איננה השגחה. לא ראוי שגופי כשרות יטביעו את סמל הכשרות שלהם על פריטים שהם מאשרים על בסיס עבודות בלשות!
"השגחה וירטואלית" הוא אוקסימורון – סתירה עצמית. באחת הכתבות נאמר "איפה שהמשגיח מכיר את המפעל היטב, הוא מכוון עובד שם בזום, כדי שיראה לו סביב המכונות. "תראה לי את המכונה הזו", או "פנה ימינה לכאן, תראה לי את הציוד הזה" – הוא יגיד. אולי למשגיח יוצגו המכונות הנכונות ואולי לא, אולי יראו לו מרכיבים כשרים, אך ישתמשו באחרים בייצור.
בציוד טכנולוגי עלולים להיות תקלות טכניות. כאשר עובד המפעל יהיה מעוניין להסתיר משהו, הוא יוכל בקלות לביים כשל טכני. אין כל ערבות שמה שאכן משודר, מצולם בזמן אמת ולא מוקלט. מצלמה לא יכולה בד"כ לגלות דברים, אלא מצריכה שאדם שיודע מה לחפש, ישב ויעקוב אחרי מה שמצולם.
קיצורו של דבר, המשגיח נתון בידיו של העובד, שיבחר להראות לו את מה שהוא רוצה, ולהסתיר ממנו את מה שהוא מעוניין להסתיר. אין להתיר בשום אופן שימוש בציוד טכנולוגי, כתחליף למשגיח ירא שמים, שחי ונושם את המפעל עליו הוא משגיח. המשגיח מכיר כל פינה, נוכח במקום, מחפש ומחטט אחרי הפרות של חוקי הכשרות. לזאת יש להוסיף שאחד היסודות של דיני הכשרות הוא "מירתת". כלומר עצם העובדה שהמשגיח יכול להגיע בכל עת אל בית העסק, מביאה את הבעלים למצב נפשי של פחד, מהפרה של דיני הכשרות. ספק רב בעיני, אם מצלמה יוצרת את אותו אפקט, ובפרט לאור הנאמר לעיל בנוגע לאפשרות של עובדי המפעל לעשות מניפולציות שונות בתפעול הציוד הטכנולוגי.
העם היהודי מיהר להאמין למרגלים, והתעלם מהתחינה של יהושע וכלב, לא להאמין למרגלים. יהושע וכלב טענו, שהמרגלים עשו על העם מניפולציות תודעתיות, ושטענותיהם אינן נכונות.
כשרות נשמרה בתנאים משתנים במשך אלפי שנים. התנאים המשתנים כיום אינם יכולים להצדיק את מה שמכונה "השגחה וירטואלית". זה רק ביטוי המיועד לכסות על העובדה, שבפועל אין שום השגחה.
התפעלנו מפתרונות זום לבעיות שנוצרו על ידי וירוס הקורונה, ושמענו על זום "מניינים" (שאינם באמת מניינים), ברכת אילנות באמצעות זום, זום סדרים וכו'. כעת אנו שומעים על כשרות זום. ארגוני הכשרות, שהפכו וירטואליים, לא יתוארו יותר כבד"ץ: בית דין צדק. מעכשיו הם עשויים להיקרא בד"ז: בית דין זום!

הרב אליעזר שמחה ווייס חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל