פרשת ויגש – מורשת התורה | הרב אליעזר שמחה וויס שליט"א | האתר הרשמי

שָׁנִים שֶׁל חַיִּים וְיֵשׁ שָׁנִים שֶׁאֵינָן שֶׁל חַיִּים

rivkacoi_admin — Thu, 29 Dec 2022 07:15:27 +0000

יעקב פוגש את פרעה ומתפתחת שיחה מעניינת:

"ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם."

מה טיבה של השיחה הזו? למה יעקב מבדיל בתשובה בין "ימי שני מגורי " ו- "ימי שני חיי" המלבי"ם מצביע (בספרו בארצות הקודש ) שלפרעה ויעקב היו שתי השקפות עולם שונות ביחס למשמעות החיים מה זה אומר לחיות. פרעה הגדיר את החיים במובן הפיזי בלבד, הוא רצה לדעת בן כמה יעקב. יעקב, לעומת זאת, הגדיר את החיים לפי היכולת לשרת את ה' להתעלות בחכמה וברוחניות ללא הסחת דעת. הוא אולי חי עד עכשיו 130 שנה, אבל במהלך הרבה מאותן שנים הוא היה עסוק במשבר וטרגדיה שהטריד את מנוחתו . ואכן, כשחשב שיוסף מת, אומרת התורה "וימאן להתנחם", מצוקתו של יוסף עמדה בראשו במשך עשרים ושתים השנים האחרונות, וזה מה שפגע ביכולתו להתמקד בהתקדמותו בחכמה ביראה ובעבודת ה'.

החיים נמדדים לא במספר השנים שחיים אלא בתוכן של אותן השנים, אנחנו מתפללים כתבינו בספר החיים, החיים הם כמו ספר, הספר אינו נמדד בעוביו או באורכו אלה בערכו, בתוכן שנמצא באותו הספר. יש ספרים עבים בעלי כרכים רבים כגון ספרי טלפונים שנזרקים מידי שנה התנ"ך לעומת זה הינו ספר דק, עם ערך נצחי ולכן, גם ״הנער בן מאה שנה ימות״, ייתכן שגם נער שימות יאמרו שמת בן מאה שנה, וכך ספדו לר׳ בון (מדרש שהש״ר ״דודי לכרמו״) כי יגע ומצא לכ״ח שנה מה שצריך למצוא למאה שנים!

יעקב לא הרגיש שהשנים שבהן התמודד עם משבר וטרגדיה היו פרודוקטיביות כפי שיכלו להיות, בוודאי כשהשווה את השנים הללו לחייו של יצחק. האי יכולת שלו להתנחם הסיחה את דעתו מהאפשרות לחיות חיים מלאים, חיים של תורה ויראה ולכן בתשובתו לפרעה הוא מבדיל בין "שני מגורי " ובין "ימי שני חיי", בין לחיות או רק להתקיים.

כל הסחות דעת תופסות מקום במוחנו ומונע אותנו מאיתנו מלהתעלות בחיים עלינו לעזור לעצמנו על ידי הימנעות מכל הסחות דעת אם נוכל להצליח ללמוד להתמקד בזמנים קשים, נוכל להכין את עצמנו להגיע לגבהים רמים יותר בזמנים רגועים יותר.

הפסוק במשלי כותב :״כִּי אוֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ״, והגמרא שואלת וְכִי יֵשׁ שָׁנִים שֶׁל חַיִּים וְיֵשׁ שָׁנִים שֶׁאֵינָן שֶׁלב חַיִּים?

בהחלט יש שנים שאינן של חיים שנים שעוברים בלי פרודוקטיביות לרוב משום הסחת דעתנו או התעסקות בעיסוקים קלילים שאינם מובילים לשום מקום . יעקב אבינו ליד אותנו שיש הבדל בין "ימי שני מגורי " ו- "ימי שני חיי"!

*הרב אליעזר שמחה ווייס*

*חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל*

לפרשת ויגש – כבוד עצמי

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 13:05:21 +0000

אנו רואים מפרשתנו את החשיבות של כבוד עצמי של האדם. בואו ונעבור על מה שקרה ליוסף. הוא נמכר כעבד ע"י אחיו, אחרי תלאות רבות הוא הפך למושל במצרים ובתפקידו הוא הכין את מצרים לבצורת שהוא ניבא שתבוא, ובזה שהוא הכין מלאי של תבואה הוא הציל את מצרים מרעב.

אחיו ירדו מכנען שגם שם שלטה הבצורת כדי לקנות תבואה במצרים, יוסף ראה אותם אבל הוא לא גילה את עצמו להם, אלא הוא האשים אותם שהם מרגלים ולקח את שמעון כבן ערובה ודאג שהם יביאו את בנימין כדי שיוכיחו שהם דוברי אמת. כאשר בנימין הגיע למצרים יוסף הראה חיבה יתרה והעדפה מיוחדת דווקא אליו.

אחרי שהם מילאו את בקשתו והביאו את בנימין למצרים הוא שולח אותם לדרכם, אבל באמתחתו של בנימין הוא מחביא גביע מכסף ונותן לאנשים שלו הוראה לחפש בכלים של האחים את ה"גביע הנעלם" לפני שהם עוזבים את מצרים. כאשר בודקים ומחפשים בכליהם של האחים תופסים את הגביע בכליו של בנימין ומאשימים אותו בגניבה. יוסף מציע לאחים לעצור את בנימין אצלו כאסיר והם ילכו לדרכם, אבל אחיו מתערבים ומציעים שהם ישבו בכלא במקומו, ורק אז יוסף מגלה לאחיו את זהותו.

למה כל הדרמה? האם יוסף רצה לנקום באחיו על שמכרו אותו? הלוא דבר זה אסור, וחוץ מזה השאלה שכולנו חושבים ושואלים היא, אחרי שיוסף הגיע להיות מושל למה הוא לא שלח מסר לאביו הסובל לגלות לו שהוא חי וקיים ובריא? למה יוסף נתן לאביו הזקן לסבול שנים ללא צורך בזה שלא הודיע לו שהוא חי.

והתשובה: לסלוח זה דבר נעלה, מצופה מאיתנו לסלוח למי שפגע בנו אם הוא מתנצל, אבל סליחה זו ברכה מעורבת לנסלח, משום שמי שסולח הוא האדיב, הוא הנותן, אבל הנסלח ימשיך לחיות עם רגש אשמה, עם הרגשה שהוא בעצם עשה רע והוא היה חייב לבקש סליחה.

אבל יש אפשרות אחרת, במקום סתם לסלוח תן לפוגע לגאול את עצמו, תן לו להרגיש שהוא גדל, שהוא הוציא מעצמו את התכונה הרעה שגרמה לחטא שלו, תן לו להרגיש שמגיע לו שיקבל סליחה, תן לו את האפשרות להרים את הראש עם כבוד עצמי של אדם שלמד מהטעויות שלו ושיפר את מידותיו ותכונותיו.

יוסף היה יכול לסלוח לאחיו ולגלות עצמו אליהם ברגע שהוא ראה אותם, אבל אם הוא היה עושה זאת הם היו מרגישים מדוכאים ועם רגש של אשמה שלא היה עוזב אותם. במקום זאת הוא גרם לכך שהם יהיו באותו מצב שהם היו כאשר הם חטאו נגדו, והם יכלו לחזור על הטעות שלהם שטעו איתו, הם יכלו להפקיר את בנימין אצל המושל העריץ של מצרים וללכת לדרכם, אבל הם לא עשו זאת, ובזה שהם היו מוכנים להקריב את עצמם עבור בנימין הם הראו שהם גדלו כבני אדם, שהם למדו להתמודד עם הקנאה שלהם, שהם ביטלו ומחקו מעצמם את מידת הקנאה שהיה בהם.

יוסף לא רק שסלח לאחיו הוא גם החזיר להם וחיזק בהם את הרגש של כבוד עצמי, הוא נתן להם את התחושה שהם עכשיו אנשים יותר טובים מאשר היו בזמן שמכרו אותו. יוסף במקום לדכא אותם בזה שנאלצו לבקש ממנו סליחה, נתן להם את ההרגשה שהם הרוויחו את הסליחה משום שהם למדו מטעויותיהם והם לא אותם אנשים שהיו בזמן שמכרו את יוסף. עכשיו הם אנשים אחרים! עד היכן מגיע החשיבות של כבוד עצמי? זה כל כך חשוב עד כדי כך שיוסף נתן לאביו ולעצמו לסבול שנים של כאב ושל חוסר עד שהגיע למצב כזה שהיה יכול לתת לאחיו הזדמנות לגאול את עצמם.

ויגש – "קשוט עצמך תחילה, ואחר כך קשוט אחרים"- "אתה מוזמן למשפט ביום שלישי הקרוב!"

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 13:04:00 +0000

: "קשוט עצמך תחילה, ואחר כך קשוט אחרים" (מסכת בבא מציעא דף קז) "מום שבך אל תאמר לחבריך" (מסכת בבא מציעא דף נט)

"אתה מוזמן למשפט ביום שלישי הקרוב!"

ההודעה הקצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו. הוא היה איש ישר, שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות. אף פעם לא רימה, שיקר או גנב. הוא גם לא שתה לשכרה בשעות הבוקר, דבר האסור על פי החוק בכפר.הוא לא ידע למה מזמינים אותו למשפט. אבל האופה ידע. האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהם לאפיה.יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו, למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר.האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות כל גוש של חמאה שקנה מהחלבן, והוא אכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים 900 גרם, לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800. האופה היה נזעם "מרמים אותי" הוא אמר לאשתו בכעס, "אני לא אשתוק על זה". הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. "חייבים להעלות אותו לדין!" אמר האופה,"אי אפשר לאפשר לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים עליו". עוד באותו יום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדיון על פתח ביתו של החלבן. החלבן הגיע לבית המשפט רועד ונפחד. הוא מעולם לא ראה את בית המשפט, ומעולם לא דיבר עם השופט שהטיל אימה על כל תושבי הכפר. "אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה?" פתח השופט את הדיון. -לא כבודו!" אמר החלבן "אין לי משקל". -"אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה? האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו?!" הרעים השופט בקולו. -"חס וחלילה, אדוני השופט. אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות כזה דבר. פשוט מאוד, בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי שתאזן את החמאה שבצד השני." השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך: "בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה אני מניח בצד השני של המשקולת כיכר לחם של קילו שאותה אני קונה בבוקר מהאופה, וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק." השופט חזר על דבריו של החלבן: "אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נותן לך". "בדיוק כבודו", אמר החלבן, ופני האופה חפו. ככה זה בחיים, אנחנו מקבלים בדיוק את שאנחנו נותנים. ועוד דבר, לפני שאנחנו ניגשים להוכיח אחרים, בטרם שאנו שופטים את כל מי שמסביבנו, הבה ונעשה בדק בית פנימי, האם אין אנו לוקים באותם החסרונות שאנו מייחסים לאחרים. ושני פתגמים אמרו חכמינו ז"ל בדבר: "קשוט עצמך תחילה, ואחר כך קשוט אחרים" (מסכת בבא מציעא דף קז) "מום שבך אל תאמר לחבריך" (מסכת בבא מציעא דף נט)

ויגש-תמיד תסתכל על הצד החיובי שבכל דבר.. על הצד הבהיר של החיים?!

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 13:03:07 +0000

"כמה ימיי שני חייך"

תמיד תסתכל על הצד החיובי שבכל דבר.. או הצד הבהיר של החיים?!

"ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" [בראשית פרק מז פסוק ט]:

יוסף מציג את אביו בפני פרעה ולשאלת פרעה "כמה ימיי שני חייך" עונה לו יעקוב תשובה בלתי צפויה אני נראה אמנם זקן בגלל שנותיי הרעים אבל למעשה אני יותר צעיר מכפי שאבותיי בסוף ימיהם -אברהם היה בן מאה שבעים וחמש במותו ויצחק היה בן מאה ארבעים ושבע שנה במותו ואני רק בן מאה ושלושים שנה.

כמה ימי שני חייך – פשט לפי שראהו זקן מאד ושערות ראשו וזקנו לבנות מרוב הזקנה שאל כן והוא ענהו ימי מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים כלומר מעטים הם שנותי אלא מתוך רעות שהיה לי קפצה עלי זקנה. מדרש בשעה שאמר יעקב מעט ורעים היו אמר לו הקב"ה אני מלטתיך מעשו ומלבן והחזרתי לך דינה גם יוסף ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים חייך שמנין התיבות שיש מן ויאמר עד בימי מגורי כך יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך והם ל"ג תיבות ובמנין זה נחסרו מחייו שהרי יצחק חי ק"פ שנה ויעקב לא חי אלא קמ"ז:( דעת זקנים מבעלי התוספות על בראשית פרק מז פסוק ח )

אסור להיות נרגנים, יחס נרגני לחיים גורם להרס עצמי. לכל אחד ואחד יש מזוודה של צרות, אין אף אחד שעובר את החיים ללא סבל, אבל לפעמים צריכים לדעת לעזוב את המטען בצד ולהמשיך בחיים.

יעקב אבינו עבר חיים קשים ביותר, הוא סבל סבל וכאב, הוא היה מנותק מבנו האהוב שנים רבות ואף התאבל עליו, בכל זאת איך שהוא הוא שרד טרגדיות והתאחד עם בנו יוסף,ועכשיו הוא צריך לשאוף לעתיד של בריאות, אושר ושלווה, אמנם הוא חווה כאב וסבל אבל הוא הגיע לתקופה של שמחה ושלווה, מה עליו לעשות? הוא צריך להסתכל לעתיד ולא להתלונן על כאב וסבל שהיה לו, הוא צריך לשמוח במה שיש לו עכשיו, ולא להתמקד בעבר.

כאשר פרעה פוגש את יעקב הוא שואל אות:" כמה ימי שני חייך"?

ויעקב עונה לו שהוא חי מאה שלושים שנה והשנים היו רעים ולא הגיע לגיל של אביו, דעת זקנים מצטט את המדרש שיעקב נענש על אמירה זו. משום חוסר הערכה לחיים שיש לו עכשיו והתמקדות שלו על העבר הוא חי 33 שנה פחות מאביו (אלו 33 שנים מתאימים ל-33 מילים ששני הפסוקים בתורה שבהם חילופי הדברים התרחשו).

הרב חיים שמואלביץ הסביר ממדרש זה שצריכים לקבל הערכה על החיים עצמם, גם אם יש קשיים צריך לחיות חיים של שמחה ולא כל הזמן להסתכל על העבר, זה מוסר השכל בשביל כולנו. בהחלט יעקב סבל כאב עצום אבל לפי המדרש הוא היה צריך לנסות לשכוח דבר זה ולחיות את היום שבשבילו היה יום של שמחה. גם אנחנו צריכים לדעת לשים בצד דברים רעים ולנסות ליהנות מהטוב בחיים.

ויגש-הקשר בין פרשת "ויגש" לעשרה בטבת

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 13:01:30 +0000

פרשת "ויגש"

אני יוסף אחיכם וגו' – טעם שחזר לומר פעם ב' אני יוסף לצד שראה שלא ענוהו חשש לב' דברים, הא' שפחדו ממנו ולא יכלו להשיב כבושת גנב כי ימצא, והב' שלא האמינוהו שהוא יוסף, לזה אמר כנגד צד היראה שאתם יראים ונבהלתם לא תחושו לדבר כי אני יוסף אחיכם פירוש מתנהג עמכם במידת האחוה וכאילו לא היה הדבר ההוא, גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכר לא כהתה עין האחוה ממני, וכנגד צד הצדקת הדבר שהוא יוסף אמר להם דבר שבו יצדיקו בסימן מובהק כי הוא זה באומרו אשר מכרתם אותי מצרימה, ודבר זה לא ידעו אדם ואפילו נביא, אם לא שתאמר ודאי גמור כי הוא זה יוסף:( אור החיים על בראשית פרק מה פסוק ד).

פרשת "ויגש" נקראת בשבוע שחל בו צום עשרה בטבת, עשרה בטבת הוא צום שמזכיר לנו את המצור שהיה על ירושלים בתקופה שהבבלים צרו על ירושלים, ובסופו של המצור נחרב בית המקדש.

על פי האבודרהם (שמתבסס על תשובות הגאונים), אם עשרה בטבת היה חל בשבת הוא היה דוחה אותה ויש לצום בשבת, זאת בניגוד לכל שאר הצומות מדרבנן. מקורו הוא הפסוק ביחזקאל שם נכתב "בעצם היום הזה". על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת לא יכול לחול בימים שני ושבת. עם זאת, כאשר חל עשרה בטבת בערב שבת (יום שישי) מתענים באותו יום, למרות שבאופן כללי אסור להיכנס לתוך השבת בצום

הקשר בין פרשת "ויגש" לעשרה בטבת דרוש הסבר וייתכן שהרעיון של אהבת ישראל – אהבת אחים שהוא רעיון שהוא הבסיס של כל פרשת "ויגש" יסודי להבנתנו של עשרה בטבת.

פרשת "ויגש" מספרת על האיחוד של יוסף ואחיו, אור החיים הקדוש ( רבי חיים בן עטר זקצו"ל) מדגיש שיוסף אמר לאחיו פעמיים:" אני יוסף " ובפעם השנייה הוא הוסיף אחיכם והאור החיים מדגיש שיוסף חזר על אמירתו פעמיים משום שלמרות שהאחים התביישו בזה שהם מכרו את יוסף הם לא האמינו שהאיש שעמד לפניהם היה אח שלהם, ולכן יוסף אומר להם שהוא יוסף ולמרות שמכרו אותו לעבדות הוא תמיד אהב אותם ותמיד התייחס אליהם כאח אוהב והנה המידה של אהבת ישראל שמודגשת בפרשה. יוסף הופך להיות דוגמא לאהבת ישראל לכל כלל ישראל, הוא לא נקם באחיו, במקום זה הוא ניסה בכל יכולתו להשרות עליהם אהבה ולבנות מערכת יחסים של אהבה, הוא הרגיע אותם ואת פחדיהם ואמר להם שכל דבר שקרה לו היה לטובה בסופו של דבר.

באותה מידה שיוסף היה רגיש לגבי אחיו כדי לא לפגוע ברגשותיהם, כך כל אחד מבני ישראל צריך להיות רגיש לשני, רגישות זו הייתה בגדלותו של יוסף והיא השיא של אהבת ישראל.

המהר"ל כותב שאדם שאוהב את ה' אוהב את ילדי ה', את הבריות, ולכן אדם ששונא אנשים אחרים בעצם מראה שהוא שונא את ה' משום שהוא מבזה משהו שה' ברא בצלמו, מכיוון שאיש לא יכול להבין את תכנית על של ה' לכולם בעולם הזה, צריכים להראות אהבה לכל יצורי ה' ולא לשמור טינה לאף אחד, מה שה' דורש מאיתנו, שנאהב ונכבד אחד את השני.

וודאי ובוודאי שהתחלת המצור בעשרה בטבת הייתה הזדמנות גדולה לעם ישראל בזמן צרה, ואם היו מתאחדים אז הם היו יכולים להתמודד עם האויב שמבחוץ, אבל מכיוון שלא התאחדו בזמן צרה סופו של דבר היה שבית המקדש נחרב.

לפי התלמוד הירושלמי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו נחשב כאילו נחרב באותו דור, בכל עשרה בטבת ה' מחליט אם המקדש יבנה או יישאר בחורבנו, לכן עשרה בטבת אינו רק יום של אבלות על המצור של בבל על ירושלים, אלא יום של חשבון נפש, יום בו אנחנו צריכים לנסות לתקן את החטאים שגרמו לחורבן והתיקון יכול לגרום לבנייה מחדש של בית המקדש.

אם אנחנו מבינים את יום עשרה בטבת כיום של חשבון נפש ותיקון מבינים למה קוראים את פרשת "ויגש" באותו שבוע, פרשה זו מספרת לנו את סיפור יוסף ואחיו, סיפור שהוא כולו אהבת ישראל, ה' דורש מאיתנו שניקח יוסף לדוגמא בשבילנו כאוהב ישראל, אם עם ישראל יוכל ללמוד לאהוב ולכבד אחד את השני אפשרי לתקן את הטעות של עשרה בטבת שהוא יום שבו עם ישראל לא הצליח לבנות את אחדותם. אנחנו מתפללים שה' יחליט שתשעה באב הבא יהפוך ליום של ששום ושמחה במקום יום של אבל ויגון.

ויגש – אבות ובנים

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 13:00:47 +0000

"אב אחד מגדל עשרה ילדים, עשרה ילדים לא מגדלים אב אחד".

כך העולם בנוי. אב מרחם על ילדיו, ילדים עסוקים בשלהם. רצים אחר פרנסה ועול הבית. זה הטבע שהקב"ה הטביע בעולם. בעצם פתגם זה על היחס בן הורים לילדים הוא תרגום של פתגם ביידיש:

"איין טאַטע צען קינדער דערנער, אבער צען קינדער איין טאַטן איז צו שווער"

(אב אחד יכול לזון עשרה ילדים, אבל לעשרה ילדים קשה לזון אב אחד). או:

" איין מאַמע קען צען קינדער צופֿרידנשטעלן, אָבער צען קינדער ניט איין מאַמע"

(אם אחת יכולה לרצות עשרה ילדים, אבל עשרה ילדים אינם יכולים לעשות זאת לאם אחת).

הרב א.א. דסלר כותב כי בניגוד למה שחושבים, רגשות של אהבה כלפי השני נוצרות על ידי נתינה אליו ולא על ידי קבלה ממנו! ככל שנותנים יותר לשני מתקשרים אליו ומתפתחים רגשות של אהבה דרך נתינה. כל הורה יכול להעיד, שגידול ילד הוא הזדמנות שאין דומה לה ביכולת וברצון לתת מעצמך ללא הרף ולסייע לאחר שאינו מסוגל לעזור לעצמו. עוצמת הרגשות של אהבה שנוצרו בהורים על ידי רצף של נתינה והקרבה הם כל כך גדולים שאין רגש של אהבה שיכול לדמות לה.לכן האהבה של אב לילדיו תמיד יהיה חזק מאהבת ילד לאביו וגם מידת הרצון של אב לעזור לבנו יהיה יותר לאין שיעור מהרצון או היכולת של בן לעזור לאב.

השל"ה הקדוש מסביר כי הטבע הוא כי אבות אוהבים בניהם ובנותיהם. עם זאת, גם הטבע שאהבת הורים לילדיהם היא גדולה מאהבת הגומלין של ילדים להוריהם.

למה זה?

השל"ה הקדוש מסביר כי כל התכונות האישיות שקיימים ביצירה עוברים מדור לדור בירושה. תכונותיו וטבעו של אדם הראשון עברו בירושה לכל בני המין האנושי. אדם הראשון יוצר ולא היו לו הורים. לפיכך, אדם הראשון מעולם לא הפגין רגש להורים אוהבים ולא היו לו הורים לרחם עליהם. עם זאת , הוא פתח רגשי אהבה לילדיו והיה לו רגש של רחמנות כלפי ילדיו שנולדו . לפיכך, אהבה זו של אב לבניו הועברה אל כל צאצאיו – ולכן למרות שלצאצאיו כן היו הורים – אהבתם לילדים גדולה יותר מאשר האהבה להוריהם.

בפרשת ויגש אנו קוראים על הניסיון של יהודה להשפיע על השליט במצרים לשחרר את בנימין ממעצר ולתת לו לחזור לחיק משפחתו בארץ כנען הוא מסביר לשליט למה עליו לשחרר את בנימין באומרו:

"ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו איתנו ונפשו קשורה בנפשו והיה כראותו כי אין הנער ומת…"( בראשית פרק מד' פסוק ל')

יהודה אומר לשליט המצרי: חוס נא על אב זקן, עלול לקרות לו אסון נורא, אם לא אחזור עם הילד האהוב, האב חלילה ימות משברון לב. מדוע יהודה אינו משתמש בטיעון חזק יותר: בנימין אב לעשרה ילדים, אם כך, שיגיד: חוס על בנימין, שיש לו עשרה ילדים. מה יהא איתם, ומה על אשתו שתישאר אלמנה חיה? למה יהודה לא השתמש בטיעון זה שבנימין אב לעשרה ילדים ומזכיר את האב הזקן דווקא?

אלא גם יהודה הבין שגם השליט ידע טבעו של אדם שהעולם בנוי כך : שאב אחד מגדל עשרה ילדים, עשרה ילדים לא מגדלים אב אחד. שלהורים כואב מצרת הילדים יותר ממה שכואב לילדים מצרת הוריהם. ולכן יהודה השתמש בטיעון החזק ביותר כאשר הוא דבר על לבו של השליט:הכאב של האב של בנימין ולא כאב של ילדיו . הוא השתמש בטיעון שלפי ההיגיון יהיה יותר סיכויים להתקבל: והיה כראותו כי אין הנער ומת"!

מקורות:

ספר השל"ה הקדוש – שער האותיות – אות ד' דרך ארץ (כט)

ראיתי מקצת אבות כשיש להם עושר, בבואם לימים, נותנים לבניהם לכל אחד סך גדול אחר שהם נשואים, ומחזיקים לעצמם כפי שיעורא שמשערים שיהיה להם די כל ימי חייהם. זהו שטות גדול, והוא שטות אשר יכול לבא לידי עבירה גדולה, כי מי יודע מה יולד יום, אולי יתהפך הגלגל על האב, ואוי לאב שיבא על שלחן בניו, כי הוא דבר שנגד הטבע, והבנים מחזיקים את אביהם והוא עליהם כעול הכבד, אף שהוא העשירם, כבר נשכח מהם כל השובע, ומכוח זה באים הבנים לידי עון גדול. על כן כל חכם וכל הרואה את הנולד לא יעשה כזה, רק לענין ליתן נדוניא לעשות שידוך חשוב וכשר יעשה, מפני שזה הוא תכלית גדול, אבל לחלק ולתת מתנות גדולות אחר כך לא יעשה כלל כל ימי חייו, כי אין רע בעולם כרעה הזו שאב או אם יסמכו על שלחן בניהם רע ומר כמות. שמעתי אומרים דרך הלצה, כשבא יעקב למצרים הוא וביתו לסמוך על שלחן בנו הצדיק שהיה מכלכל את כולם, אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, כלומר הוא בעיני קשה כמות שהוכרחתי לבוא לראותך. אמרו במשל הדיוט, אב אחד מפרנס עשרה בניו באהבה וברצון, ועשר הבנים לא מפרנסים באהבה וברצון אב אחד שלהם. על כן שום אב חכם לא יגרום בעצמו לבא לידי מדה זו ברעות נפשיה, אם לא אם מה' היתה זאת אז די לצרה בשעתה הרחמן יציל:

לפרשת ויגש – יוסף הצדיק

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 10:23:11 +0000

בסיפור יוסף ישנו דבר מפליא והוא שיוסף מקבל את הכינוי צדיק. זהו כינוי שלא ניתן לא לאברהם, לא ליצחק ולא ליעקב למרות שהם בודאי היו צדיקים.

הסיבה הנראית לעין היא שיוסף קיבל כינוי זה הוא בגלל שהוא עמד בניסיון עם אשת פוטיפר.

אבל יש עוד משהו מיוחד באישיות של יוסף ובסיפור חייו של יוסף, שמצדיק את העובדה שנקרא צדיק.

יוסף היה אולי האיש שהכי לא הבינו אותו בתורה. כל מעשיו היו לטובת אלו שהוא עשה את הפעולות עבורם. כל מעשיו היו לשם שמיים, בלי סיבות של טובת הנאה לעצמו. הוא עשה הרבה דברים למשפחה שלו ולעם המצרי והם לא הבינו אותו, אולי גם לא סלחו לו. בכל זאת, למרות שיוסף היה יכול להרים ידיים ולהגיד 'למה לי? למה לי להיות לא פופולרי? למה שכל הזמן יחשבו עלי רעה? למה אני לא יכול לקבל תמיכה והבנה מאחרים? למה כל הזמן אני צריך להיות בודד במחשבות ובמעשים ושיסתכלו עלי כמו איש רע?' " למרות זאת יוסף לא אמר את זה משום שהוא עשה הכל רק לטובה. למרות שלא הבינו את זה.

הסיפור של יוסף מתחיל עם החלומות שלו. הוא גילה את החלומות שלו לאחים שלו והם שנאו אותו בגלל זה. הוא נמכר למצרים ושם, כמו שהזכרנו, הוא עובר את המבחן הראשון שרק בגללו כבר היה ראוי לתואר צדיק. לאחר מכן, בכל מה שקורה, הוא מנסה לקדם מה שהוא יודע שאמור לקרות, מה שהוא קיבל בחלומות כצו אלוקים. כאשר הוא עושה את התכניות להציל את המצרים מהרעב, מה שהוא ראה שיקרה, אף אחד לא יכול להעריך את זה. בודאי לא מיליוני האנשים שהוא ניתק אותם מאדמתם והפך אותם להיות עבדים של פרעה. הם בודאי חשבו שהוא מנשל אותם מכל מה שמגיע להם. הם שנאו אותו בודאי שנאה גדולה, שנאה שנשארה איתם ועם בניהם לדורות, מפני שגם אם הוא צודק, שהולך להיות רעב, האם לא יכולות להיות דרכים אחרות להתמודד עם הרעב? האם זו הדרך? לעשות טרנספר לאנשים? להעביר אותם מאדמתם? ובכל זאת, יוסף לוקח על עצמו תפקיד זה וכך הוא מציל את המצרים מרעב. הוא לא מצפה להכרת הטוב ויותר מזה, הוא כנראה הבין שעם הזמן ועם היכולת לעם המצרי הם יפנו לו עורף, לכן, בסוף ימיו, הוא מבקש מהאחים שלו להעביר את עצמותיו לארץ שבה נולד. יוסף הבין שתגיע תקופה בה אנשים יחשבו שהזמן שהיו צריכים אותו עבר ועכשיו יתנכלו לו ולכל אשר לו.

אנחנו זוכרים מה שקרה לצ'רצ'יל, ראש ממשלת אנגליה, שבכוח המנהיגות שלו הציל את אנגליה מצפרני הנאצים, ימ"ש. כאשר נגמרה המלחמה והוא היה מועמד שוב להיבחר לראשות הממשלה – העם לא בחר בו. משום שגם אם אנשים העריכו אותו, הם לא רצו לזכור את התקופה הזו. האנשים רצו להתנקות מהתקופה הזאת וכך גם עם המנהיג שלה.

על אחת כמה וכמה המצרים, שבודאי הסתכלו על יוסף כאדם אכזרי, שרצונו היה להפוך את חייהם לבלתי נסבלים. גם ההתנהגות של יוסף כלפי אחיו וכלפי אביו ודאי גרמו לו לנדודי שינה. הוא בודאי חשב לעצמו – 'הנה אני מושל מצרים. לא הודעתי לאבי שאני בחיים'. כל יום ויום עבר בראשו 'איזה אדם אני שנותן לאבא שלי לסבול שם, להתאבל, לחשוב שאני מת ואני לא מודיע לו'. והוא מעולם סיפר לו ולא שלח לו מסר שהוא עדין בחיים. גם ההתייחסות שיוסף לאחים שלו ודאי גרמה לו צער רב. איזה מן בן אדם הוא שנותן לאחים שלו לסבול בארץ לא להם, שבאו למצריים רק כדי לקנות אוכל והוא, יוסף, מתנהג אליהם כמו עריץ אכזר. האחים חשבו בודאי שיוסף מחפש לפגוע בהם בכל דרך אפשרית ויוסף חושב לעצמו – מה הם בודאי חושבים כאשר אני כולא את שמעון על מנת לאלץ אותם להביא את בנימין למצרים. כל הזמן יוסף היה חולם ומקווה 'מתי אני יכול כבר להתגלות ושיראו שכל מה שעשיתי היה מתוך נאמנות ואהבה לאחים שלי?'

הגורל של יוסף היה שאף אחד לא הבין אותו. כולם הסתכלו עליו כאכזר. אף אחד לא הבין את המוטיבציות שלו. האחים ציפו שאחרי פטירת אביהם יוסף ינקום בהם. גם בימיו האחרונים יוסף הבין שלא מכירים שמה שהוא עשה היה לטוב.

אבל יוסף היה מנהיג ומנהיג עושה מה שטוב לאנשים ולא מה שטוב עבורו. הצדקות של יוסף הייתה נסתרת. הוא לא היה יכול לגלות את הכוונות שלו ואת הצדקות שלו. אולי זו המשמעות של צדיק נסתר. צדיק אמיתי עושה מה שטוב גם אם זה לא תמיד פופולרי. רק בגלל שהצדיק יודע שזה באמת לטובת אלו שהוא מנסה להיטיב להם.

בדומה – בלוויה – כאשר אנחנו מדברים על האבדה הגדולה, אנחנו אומרים "צדיק אתה ה' להמית ולהחיות". אנחנו אומרים שאיננו מבינים למה ה' לקח את מי שלקח, למה הוא לא היה יכול לחיות יותר בבריאות, ליהנות מנחת? אבל אנחנו אומרים שה' צדיק והמשמעות היא שלמרות שאנחנו לא מבינים, אנחנו מאמינים ובטוחים שכל מה שה' עושה זה לטובה.

בדומה – כל מה שיוסף עשה היה לטובה, למרות שהגורל שלו היה, שאף אחד, לא האחים ולא העם הבינו את זה. אבל בגלל האמיתיות שלו הוא לא היה יכול לשנות ממה שהוא עשה כדי להשיג פופולריות או אהבה מאחרים. בכך ,למעשה, יוסף אכן היה צדיק.

יוסף הציל את העולם מרעב ודאג לאוכל והוא נקרא צדיק.

בתפילת 'אשרי' אנחנו אומרים "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" ומיד לאחר מכן "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו".

לפרשת ויגש – גטו של זהב

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 10:21:19 +0000

כאשר האחים של יוסף ירדו למצרים, יוסף עשה כל שהיה ביכולתו על מנת שהם לא יחיו ביחד עם המצרים אלא שפרעה ייתן להם לחיות לבד בגושן. בעצם, ישיבתם בגושן הייתה ישיבה בגטו וזה נעשה מבחירתם.

על-פי רש"י, היה צורך שבני ישראל יחיו בגושן משום שחבל הארץ הזו מתאים לרועי צאן.

על-פי ה'עקידת יצחק', יוסף רצה בכוונה להפריד את האחים מהמצרים משום שבשביל המצרים, רועי צאן היה בניגוד לעבודת האלילים שלהם. גם ה'העמק דבר', לנפתלי צבי ברלין, אומר שיוסף תמך בכך שבני ישראל ימשיכו לחיות כרועי צאו משום שהמצרים לא סבלו רועי צאן וכך המצרים, מרצונם, יבדלו מהם וכך בני ישראל ישרדו כעם בפני עצמו.

במשך ההיסטוריה, עם ישראל חפש חופש לחיות את חייהם בדרך שהם רצו אבל לא תמיד אותו חופש, שהשיגו לחיות לפי צרכי הדת שלהם, היה לטובה כי אותו חופש גם נתן להם את האפשרות לחיות בדרך אחרת ולהשתלב עם הציבור הגדול ולהתבולל.

יש שני צדדים לחירות ולחופש. יש חופש לחיות לפי הדרך וחופש להזניח את הדרך.

כשיהודים גרו בגטו, היה קל מאוד לחיות לפי הדרך ואנחנו רואים שכאשר יהודים גרים בעולם הגדול קל מאוד להזניח את הדרך. ואמנם, במשך ההיסטוריה, יהודים שמרו על חייהם כיהודים בגטו, יותר מאשר בעולם החופשי.

מסופר על שני בני דודים שנפגשו ב- 1840 – הצאר ניקולאי מרוסיה והקיסר פרנץ יוזף מאוסטריה-הונגריה. זו הייתה תקופה שניקולאי התחיל עם 'הפתרון שלו לבעיה של היהודים', עם גיוס של ילדים בגיל צעיר לצבא הרוסי לשנים רבות. מה שידוע כקנטוניסטים. הוא חשב שככה הוא ינשל את הילדים היהודים מדתם ויפתור את 'הבעיה היהודית'. באותו זמן, בן דודו דאג לחופש הדת של היהודים בארצו. הצאר ניקולס פגש את בן דודו ושאל אותו ומחה לפניו 'אני מנסה לפתור את הבעיה של היהודים ואתה נותן להם חופש'. ענה לו בן דודו, נראה מי יצליח יותר לפתור את הבעיה של היהודים? אתה עם הגזרות המציקות להם או אני עם החופש שנתתי להם. אכן צדק פרנץ יוזף. הוא נתן ליהודים חופש והם לא ידעו איך להתמודד איתו. היהודים נצלו את החופש הזה על מנת לעזוב את הדת ולהזניח את דרך אבותם.

יתכן שלמען ההישרדות של עם ישראל אין ברירה אלא לחיות מובדל, לחיות בגטו. אבל שיהיה גטו של זהב.

ויגש-תשובה שלימה

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 10:19:48 +0000

תשובה שלימה

"וְלֹא יָכל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו:" (בראשית פרק מ"ה, א')

למה יוסף לא היה יכול להתאפק? מה קרה שפתאום הוא נשבר? איזה שינוי קרה באותו רגע שגרם לו להישבר ולגלות את עצמו?

יוסף דיבר עם האחים קשות. הוא רצה שהם יבינו את החטא הגדול שהם עשו. יוסף רצה שהאחים יחזרו בתשובה על החטא שהם מכרו אותו והנה יהודה אומר שהוא מוכן להיות עבד רק שיחזירו את בנימין. "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו:" (בראשית פרק מ"ד, ל"ג)

יוסף מבין שיהודה נמצא באותו מצב שהוא היה כאשר האחים רצו להפטר מיוסף ויהודה אמר לאחיו:" מה בצע כי נהרוג את אחינו… " נמכור אותו לישמעלים. "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו:" (בראשית פרק ל"ז, כ"ו-כ"ז)

הפעם יהודה לא מוכן 'למכור' את בנימין בשביל הנוחיות שלו אלא הוא מוכן למסור עצמו ולהיות עבד במקומו. יוסף תופש שיהודה חזר בתשובה. יהודה נמצא באותו מצב שהוא היה כאשר הוא הציע למכור את יוסף אבל הוא לא חזר על אותה טעות לכן יוסף לא יכול להתאפק. יוסף מבין שיהודה עשה תשובה ובעצם, יוסף השיג את המטרה.

ראוי להסתכל על דברי הרמב"ם: "אי זו היא תשובה גמורה זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה. לא מיראה ולא מכשלון כח וגו'" (רמב"ם יד החזקה – הלכות תשובה פרק ב', א').

המדד לתשובה גמורה הוא דבר מפליא. אנחנו לא כל כך מבינים את המושג הזה היום. אנחנו חושבים שאם טועים אפשר לבקש יפה סליחה, להגיד שאנחנו מתחרטים ושלא נעשה את זה שוב. הרי לא עובר שבוע שלא שומעים על פוליטיקאי או על איש ציבור שנתפס בקלקלתו ובדרך כלל בדמעות בעיניים הוא מתנצל לאלו שבחרו בו ולאלו שמסתכלים עליו והוא מתחייב לעתיד לבוא להתנהג יותר טוב. הכול טוב ויפה ואכן זהו חלק חשוב מתהליך התשובה – חרטה, וידוי וקבלה לעתיד – אבל זו לא תשובה גמורה כי עדין האדם עצמו לא יודע האם יוכל לעמוד בניסיון ולהתנהג כמו שהוא מבטיח היום.

תשובה שלמה היא רק כאשר אדם מגיע לאותו מצב ומגיב בו אחרת, כמו שהוא היה אמור להגיב עליו מלכתחילה. התורה מעידה על יהודה שהוא הגיע למצב הזה ושהוא אכן עשה תשובה שלימה ולכן יוסף לא היה יכול להתאפק ומיהר להתוודע אל אחיו ולקצר כמה שאפשר את המתח בו הם נמצאים.

ויגש-מימוש הפוטנציאל

rivkacoi_admin — Sat, 01 Jan 2022 20:34:32 +0000

ויגש-מימוש הפוטנציאל

לאברך בכולל של טלז בקליבלנד ארה"ב היו בעיות של שלום בית והוא הזמין עצמו עם אשתו לראש הישיבה הרב מרדכי גיפטר זצ"ל לייעוץ. כדוגמא לטענותיו האברך התלונן: מדי בוקר אשתו מבקשת ממנו להוריד את פח האשפה, והוא סבור שאין בכך כבוד התורה. האישה טענה שבעלה צריךלעזור לה ושאלה את הרב אם לא כתוב בהלכה שבעלה חייב לעשות מה שנחשב בעיניה כדבר פשוט?…הרב חשב וענה לה שאמנם הבעל צריך לעזור לאשתו אבל לא כתוב שהוא חייב דווקא להוריד אשפה !

הזוג עזבו והאברך שמח שהרב נתן לאשתו להבין שאינו צריך להוריד הפח!

למחרת בבוקר, נשמעות דפיקות על דלת ביתו של האברך. מה נדהמו בני הזוג לפגוש על מפתן הבית, את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. והזמינו אותו להיכנס הביתה 'במה זכינו שכבוד הרב מגיע אלינו הבוקר?', שאלו, והגר"מ גיפטר השיב: "לא באתי לבקר אתכם כל כך מוקדם בבוקר אני מתנצל על ההפרעה, רק תראו לי בבקשה היכן מונח הפח כדי שאוכל להורידו…"

כאשר האברך הסתכל על הרב במבוכה הרב הסביר : "אולי זה לא לכבודך להוריד האשפה אבל כבוד הוא לי!"

תרומת הדשן היא מעשה הכרח המתחייב מן המציאות של הבאת קרבנות על המזבח הכוללת בתוכה גם הפסולת הדורשת טיפול, תרומת הדשן היא מצווה הנעשית ע"י כהן היא עבודה קשה ומלכלכת והיא מעשה מצוה וטיפולו תרומה!

מעניין שרבי ישראל איסֶרלן בן פתחיה אשכנזי (מהרא"י) המכונה "תרומת הדשן" על-שם ספרו, היה מגדולי הפוסקים ונמנה עם אחרוני הראשונים.בחר לקרוא ספרו "תרומת הדשן".למה דווקא בחר בשם כזה(אמנם ידוע שכלל354 תשובות כמנין דשן)

אלא הוא הראה בזה שצריכים להתיחייס בכבוד להכול בלי "הרמת הדשן " לא יכולה להיות "ואש המזבח תוקד בו"

עם יחס נכון למה שאנחנו עושים כל דבר יכול לכבד האדם! כל עבודה מכבדת את בעליה אם נעשית בדרך מכובדתאני יוסף אחיכם.

"ויאמר יוסף לאחיו: אני יוסף, העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (מה ג).

לאחר העימות הגדול בין יהודה ליוסף הפותח את פרשתנו, מתוודע יוסף לאחיו. מן הפסוקים ניכרת תדהמתם הגדולה של האחים. על פשר תדהמה זו כתב המדרש רבה (צג י): "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה… יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב: ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ כא): אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה." מתברר מכך כי שתיקת האחים לא מתוך שמחה הייתה, אלא מבושה וכלימה בשל תוכחה שהייתה בדבריו של יוסף אליהם.

ר' שמואל בורנשטיין, ה"שם משמואל" (תרע"א), מקשה ושואל על המדרש שתי שאלות. הראשונה, מהו ההבדל בין "דין" לבין "תוכחה"? והשנייה, מדוע אומר המדרש שהאחים לא יכלו לעמוד בתוכחתו של יוסף, והרי טרם הזכיר את עניין המכירה? והוא עונה: "והיינו כי בראותם מאור פניו אז נבהלו בעצמם, מפני הבושה בראותם עתה העיוות אשר עשו. ובכן אף שלא אמר להם מאומה, אף על פי כן כאשר הראה אותם מה שעשו, התביישו בעצמם. וכן הוא לעולם הבא כשמראין לו לאדם מה הוא ועד כמה גדולה נשמתו ומה שקלקל אותה בעולם הזה, אז הלא יבוש ופניו יחורו. וזהו לשון תוכחה שמראין לו גדלותו שהיה וקלקל". כלומר, רק כאשר ראו אחיו את פניו של יוסף והבינו את גדולתו, רק אז הבינו כי במעשם הגבילו את הגדולה אליה היה יכול להגיע. האחים חשו את תוכחת יוסף "אף שלא אמר להם מאומה", בכך שראו את הקלקול שגרם מעשם. נראה כי התוכחה היא דבר המיושם רק כאשר מורגש כי היה פוטנציאל שבוזבז. הדין לעומת זאת, הוא שמיעת הדברים באופן ישיר, באמירה.

ניתן ללמוד מכך שיעור חשוב על מימוש הפוטנציאל שלנו בעולם. לכל אחד מאיתנו ניתנו הכישורים וההזדמנויות לעשיית דברים גדולים. עלינו להתבונן בנפשנו כדי לדעת דברים אלה ולעבוד לשם מימושם, ובכך לא לחכות עד שההזדמנות המוחמצת תוצג בפנינו. לא לחכות עד לבושה הנובעת מהתוכחה הפנימית של עצמנו. כפי שה"שם משמואל" סיכם את דבריו: "אם היה אדם יודע ומכיר ערכו, היינו לא שהוא בשר ודם רק גדולת מעלתו ונשמתו, שוב לא היה חוטא בנפשו".