פרשת חיי שרה – מורשת התורה | הרב אליעזר שמחה וויס שליט"א | האתר הרשמי

חיי שרה – פליטת פה

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 10:57:37 +0000

פליטת פה יכולה לעשות את ההבדל בין החיים והמוות. חז"ל אומרים שכאשר שרה אמנו שמעה על העקדה של יצחק היא נפטרה מתוך הלם, רש"י אומר שבאו להגיד לה שהבן שלה הוכן לעקדה וכמעט שלא נשחט ואז פרחה נשמתה.

הלשון של רש"י מאוד מוזר, למה לא כתוב שהשליח אמר לה "שהוא לא נשחט" למה כמעט שלא נשחט, מסביר ה"שפתי חכמים" את מה שקרה.

השליח בא מהר המוריה והתחיל לתאר ולספר לשרה מה קרה בעקדה, הוא לא אמר לה יש לי בשורה טובה הבן שלך מרגיש טוב, כמעט שחטו אותו, במקום זאת הוא אמר לה כמעט שחטו את הבן שלך, ואז פרחה נשמתה ולא היה לו זמן להגיד שהוא לא נשחט, הוא אמר את כל המשפט וכמעט אמר שלא נשחט אבל לא הגיע לכך משום שנשמתה פרחה.

אנו רואים מכך שגם מלאך שרוצה להביא בשורה טובה יכול לקלקל את כל המסר אם הוא לא עושה בחירה נכונה של המילים שלו, במקרה זה המלאך של הבשורה הטובה מבשר של בשורה רעה. הרבה פעמים אנשים לא מתכוונים להרע בדיבורים, אבל הם אומרים מילים בכל זאת שמכאיבים לאחרים, הם לא רוצים להיות רעים הם רק רשלנים בדיבורם, לפעמים טיפשים, איך אומרים את הדברים, את סדר הדברים זה יכול להשפיע על המילים, לפעמים אנשים כל כך נפגעים כתוצאה מדיבור של מישהו שכלל לא התכוון לפגוע.

פליטת פה יכולה לגרום להבדל בין החיים והמוות.

חיי שרה – יהודי תשמיש לקדושה

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 10:55:59 +0000

יהודי תשמיש לקדושה

בפרשה זו אנו קוראים בפרטי פרטים על המשא ומתן בין אברהם לבין עפרון החיתי על קניית מקום קבורה לשרה אמנו.

המושג קבר ישראל מושרש ומקודש בחיי האם היהודי, יהודים במשך הדורות מעולם לא ויתרו על משאלתם להיקבר לאחר מותם בקבר ישראל, היסוד של תנו לי אחוזת קבר הפך גורם רב עוצמה בשמירת ייחודו ואחדותו של עם ישראל וגם יהודי שהרחיק מעמו בחיי היום יום שלו דאג שלאחר 120 יבוא לקבר ישראל.ואם הוא או משפחתו לא דאגו יש מצווה של:"מת מצווה" מה כל כך חשוב לטפל במתים שיגיעו לקבר ישראל ?מה זה משנה מה נעשה עם הגוף אחרי שהנשמה יוצאת ונעלם מהיהודי צלם אלוקים. גם אחרי פטירתו כל יהודי הוא נחשב ל"תשמיש של קדושה"!

המושג "תשמיש קדושה" מופיע לראשונה בתלמוד בבלי, כו ב, המצטטת ברייתא העוסקת בהבחנה בין תשמיש מצווה לתשמיש קדושה:

"תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפילין ורצועותיהן".

איך חז"ל ידעו מה נכנס לקטגוריה של תשמישי קדושה ולקטגוריה של תשמישי קדושה

ר' חיים מולוזי'ן מסביר בספרו "נפש החיים" שהמקור של כל קדושה קבועה זה תורה, תפילין, מזוזה וספר תורה שכולם מכילים קטעים מן התורה נחשבים לתשמישי קדושה, גם הבית של תפילין של ראש שיש לו רק אות 'ש' עליו, גם זה נחשב לתשמיש קדושה למרות שיש רק אות אחת של התורה לזה יש משמעות. סוכה, אתרוג וציצית שאין בהם תורה אינם נחשבים כתשמישי קדושה.

גוף האדם עסוק בקיום מצוות בעודו חי, העובדה שכולנו נבראנו בצלם אלוקים די לחייב אותנו לכבד אחד את השני, אבל אחרי המוות צלם אלוקים נעלם והגוף לא עושה מצווה, ולכאורה לא היה שום צורך לכבד את הגוף ופה אנחנו רואים את הרלבנטיות של ההלכה של תשמישי קדושה, הגוף של היהודי שהיה עסוק בתורה מקבל את הסטאטוס של תשמיש קדושה ואי אפשר סתם להשליך אותו אחרי המצוות וגם היהודים שמעולם לא למדו מילה של תורה אבל לפי דברי חז"ל למדו תורה לפני שהם נולדו לכן המתים נחשבים תשמישי קדושה וחייבים להיקבר בכבוד בבית קברות יהודי נפרד.

מקורות:

ספר נפש החיים – שער ד – פרק ל

עוד זאת יתירה התוה"ק ביתרון אור ותוספות קדושה גם על כל המצות כולן ביחד, שגם אם קיים האדם כל התרי"ג מצות כולן בשלימות האמיתי כראוי בכל פרטיהם ודקדוקיהם ובכוונה וטהרה וקדושה, אשר אז נעשה האדם כולו בכל אבריו ופרקיו וכל כחותיו מרכבה גמורה שתשרה עליהם הקדושה עליונה של המצות כולם, עם כל זה אין ערוך ודמיון כלל קדושת ואור המצות לגודל עוצם קדושת ואור התוה"ק אשר תופיע נהרה על האדם העוסק והוגה בה כראוי, כי ראשית דרכה בקדש הוא הגבה למעלה מעלה משורש הקדושה ואור העליון של המצות כולן יחד כנ"ל. וז"ש בפ' התורה, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, היינו על כל מעשי המצות כולן, וכן אמרו בירושלמי (פ"א דפאה), שכל המצות כולן אינן שוות לדבר א' מן התורה:

וגם כי קדושת ואור המצוה אשר תשכין אורה על אותו הדבר והחפץ אשר בו וע"י תעשה המצוה, אינו שורה עליהם רק לפי שעתו בעת שהמצוה נעשית בהם, אבל אחר שנעשה בהן מצותן הקדושה והאור מתעלה ומסתלק מהם תיכף ונשאר כבראשונה – אבל התוה"ק כל מקום שתזריח ותופיע אורה וקדושתה פעם א', קדושת עולם תהיה לו ונשאר תמיד בקדושתו, כמו ששנינו בברייתא (מגילה כ"ו ב), שתשמישי מצוה נזרקין לאחר שנעשה מצותן ותשמישי קדושה נגנזין, ולכן מנו שם תשמישי תפילין ומזוזות בכלל תשמישי קדושה, מחמת פרשיות התורה שהיו מונחים בתוכם פעם א', ולית לך מידי בדבריהם ז"ל דלא רמיזא בקרא, ויש לכוין הכתוב, "כי נר מצוה ותורה אור" גם ע"ז הענין הנזכר עפ"י פירושם ז"ל הנ"ל בסוטה שם, מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, ומה אור מאיר לעולם, והם ז"ל עשו ההפרש ביניהם לענין ההגנה וההצלה להאדם, ואפשר לפרשו ג"כ שירמוז הכתוב גם לענין ההפרש וההבדל בין התוה"ק והמצות המבואר בברייתא דמגילה הנ"ל:

ולא עוד אלא שגם אותה הקדושה וחיותן ואורן של המצות שמקדשים ומחיים להאדם המקיימם, הוא נלקח ונשפע רק מקדושתה ואורה של התוה"ק, כי המצוה לית לה מגרמה שום חיות וקדושה ואור כלל רק מצד קדושת אותיות התורה הכתובות בענין אותה המצוה, ויש לכיון גם זה הענין בכתוב, "כי נר מצוה ותורה אור", כענין הנר שאין לה בעצמה שום אור כלל רק מהאור המאיר בה:

ודאי שגם העסק בתורה לבד בלי קיום המצות כלל ח"ו, ג"כ אין כלום, כמשרז"ל (יבמות ק"ט), כל האומר אין לו אלא תורה אף תורה אין לו

לפרשת חיי שרה – ואברהם זקן בא בימים

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 09:27:00 +0000

מה זה בא בימים? בדרך כלל אנחנו מתכוונים למישהו שהוא זקן. אם כן, לא צריך לכתוב בא בימים אפשר לכתוב זקן. בנוסף, בפרשת וירא כתוב על אברהם ושרה שהם היו "זקנים באים בימים". אותו ביטוי מופיע ארבעים שנה אחר כך, בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ד, א').

כמה פעמים הזדקן אברהם? הוא היה זקן בא בימים ארבעים שנה לפני כן. למה עכשיו צריך שוב להגיד לנו את זה? אלו היו ארבעים שנה קריטיות בחייו של אברהם – לידת בנו, גידול בניו, העקידה. מה המשמעות של בא בימים שמופיע בהפרש זמן של ארבעים שנה?

אולי הפירוש הוא שהם נכנסו לתוך ימים שלהם. ונסביר – אנחנו פוגשים אנשים שקורים להם דברים רעים או דברים טובים. לפעמים הדברים האלה גורמים להם להתנתק מהסביבה שלהם, לתת להכל לעבור לידם, כמו סרט נע. קורה לפעמים, חלילה, טרגדיה ואדם אומר לעצמו אמנם אני חי אבל אני לא רוצה לחיות. הוא יושב בצד ונותן לזמן לעבור. לפעמים יש שמחה בחיים של האדם והוא מרגיש שהוא כל כך בשמחה שזהו, הוא לא צריך יותר כלום. הוא עשה את שלו. כך אדם יכול לתת לימים לעבור, לעבור ולעבור והוא לא נכנס לתוכם. הוא לא חי אותם, הוא לא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלהם. אדם צריך להיכנס לתוך החיים שלו, לתוך כל יום. כל יום הוא הזדמנות להרפתקה, לשינוי, להתחדשות. אסור לנו לתת לימים לעבור לידינו, אסור לאדם לשבת ולחלום כאילו שום דבר לא נוגע אליו.

התורה אומרת לנו שלאברהם ושרה היו חיים קשים אבל בכל זאת הם נכנסו לתוך הימים שלהם, הם באו בימים, בתוך הימים שלהם, הם חיו את החיים במלואם.

התורה אומרת לנו שאברהם ושרה היו זקנים באים בימים גם בזמן שלא היו להם ילדים, גם בזמן שכל הפעולות שלהם נראים לריק, בכל זאת הם באו בימים. ארבעים שנה אחר כך, אחרי הפטירה של שרה, עדין אברהם בא בימים. הוא עדין איש של מעשה, של התחדשות ורעננות, הוא עדין נכנס לתוך היום, בונה ויוצר.

לפרשת חיי שרה – על השם שרה

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 09:24:46 +0000

שרה היא האם הראשונה מבין ארבע האמהות. היא נולדה באוּר כַּשְׂדִים (בראשית י"א, ל"א) בשם שרי. היא נישאה לאברם, נדדה אתו לחרן ומשם לכנען. שרה מתוארת, במדרשי חז"ל, גם כשותפתו לדרך של אברהם, בכך שפעלה יחד אתו כדי להפיץ דת חדשה וליצור אומה חדשה. על פי המדרש, עוד בחרן, גיירה שרה את הנשים שהצטרפו לפמלייתה, בזמן שאברהם גייר את הגברים.

שמה של שרי שונה ל"שרה" (פרק י"ז, ט"ו) אך גם השם שרי וגם שרה מעידים על מעמדה הנכבד.

פירוש השם שרה הוא "שָׁליטה", "מלכה", מה שמעיד על מעמד נכבד. אפשר להסביר את השם שרה גם מלשון ראיה (כמו "שורו הביטו וראו"). שרה מתוארת כאישה יפת מראה (פרק י"ב, י"א) ויש האומרים שהיא נמנתה על אחת מארבע הנשים היפות בעולם: שרה, רחב, אביגיל ואסתר.

המדרש מייחס לשרה תכונות כמו שפע, פריון ונתינה. היא מופיעה כאישה עצמאית, בעלת בטחון עצמי. שרה ניחנה גם ביכולת רוחנית ונבואית. היא נמנית על אחת משבע הנביאות שקמו לעם ישראל.

שרה היא זו שמציעה לאברהם את הגר, שפחתה המצרית, כדי שתלד לו בן ובתקווה כמוסה – "אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה". שרה גם מתייעצת עם אברהם מה לעשות בקשר להגר שמזלזלת בה. ה' אומר לאברהם "כל מה שתאמר לך שרה שמע בקולה". כלומר, באופן כללי זו עצה טובה לגבר להקשיב לאשתו משום שבינה יתרה ניתנה באישה.

לפרשת חיי שרה – צרכי הציבור קודמים

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 09:21:53 +0000

בפרשתנו כתוב "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". האות 'כ' במילה לבכותה היא 'כ' זעירא, אות קטנה. פרשנים מסבירים שעובדה זו באה לציין שאברהם אבינו לא בכה הרבה על פטירתה. כמה שאלות עולות – למה אברהם קיצר בבכיות שלו לשרה? כמו כן – למה לא כתוב בפשטות 'ויבוא אברהם לבכות ולספוד…'? בדרך כלל בוכים ואחר כך מספידים והנה בפסוקים כתוב שאברהם קודם ספד ואחר כך בכה. בנוסף – הנושא של הפסוקים הם שרה אימנו, חייה ומותה, אז למה היה צריך להזכיר את שמה שוב בסוף הפסוק?

לשרה אימנו היו שני תפקידים – היא הייתה דמות ציבורית, שיחד עם אברהם לימדה את האמונה בה' אחד וכך השפיעה על אינספור אנשים. מצד שני היא הייתה אישה פרטית, אשתו של אברהם אבינו. התפקיד של ההספד הוא להודיע לציבור ולספר על ההפסד של הציבור בשל מותה. אברהם מצטער על האובדן של הכלל, ממותה של שרה, לפני שהוא בוכה מהצער הפרטי שלו.

אנו זוכרים ששרה לא היה השם הראשון שלה. משמעות השם 'שרה' הוא מלשון שררה וכבוד, שהיא שרה על הכל. לכן מודגש בפסוק שוב שמה, שאברהם בא לספוד לדמות הציבורית שבה. העיקר בסיפור הוא ההפסד שיש לציבור ולא על הרגשות הפרטיים של אברהם. אם הכתוב היה מקדים ומספר על ההפסד הפרטי של אברהם זה היה מוריד במשהו מהחשיבות שבהפסד של העם.

לפרשת חיי שרה – ראות לקויה וסיפורו של יוסל'ה קמצן קדוש

rivkacoi_admin — Sat, 01 Jan 2022 21:42:09 +0000

לפרשת חיי שרה – ראות לקויה וסיפורו של יוסל'ה קמצן קדוש

בפרשת וירא ישנם 17 פסוקים המספרים על המשא ומתן של אברהם אבינו עם הקב"ה כאשר אברהם מבקש מה' להציל את סדום ועמורה.

אברהם ידע מה יקרה לסדום ועמורה, הקב"ה הקפיד שהוא ידע ואף-על-פי-כן אברהם מתפלל ומתחנן עבור אנשי סדום ועמורה, אולי בכל זאת ניתן לשנות את גזר הדין. אברהם גם ידע מה תהיינה התוצאות, אז איזו תועלת אברהם מנסה לקבל? מה הסיפור הזה שאברהם מתחנן כאשר אין סיכוי שזה יצליח?

יתכן לומר שהתורה מלמדת אותנו, אף פעם לא לחשוב שאנחנו יודעים מה יקרה, התורה מראה לנו שמה שנראה לנו כעובדות שאין עליהן עוררין, הרי זו לא האמת כולה.

בפרשה כתוב שה' אמר ארד ואראה הכצעקתה, הקב"ה ראה וידע את הצעקה של אנשי סדום ועמורה, אברהם לא ידע את הדבר לאשורו.

על אחת כמה וכמה אנחנו צריכים להבין שאולי מה שאנחנו רואים זה לא כל הסיפור.

יש סיפור מפורסם על יוסל'ה קמצן קדוש שנותן את אותו מסר – לא לדון את השני, לא לחשוב שאנחנו רואים את כל מה שיש לראות. נראה לנו שמה שאנחנו רואים אלו עובדות אבל אנחנו לא רואים את התמונה כולה. את זה רק בורא עולם יכול לראות.

לפניכם הסיפור "יוסלה קמצן קדוש":

אם תיסעו לבית העלמין היהודי בעיר קרקוב שבפולין, תמצאו את קברו של יוסל'ה בסמוך לקברו של 'בעל התוספות יום טוב' המפורסם. ומיהו יוסל'ה?

לפני כ-400 שנה רוב היהודים בקרקוב היו עניים מרודים, אבל ביניהם חי עשיר גדול בשם יוסל'ה. רק שבמקום להתפרסם בנדיבותו – הוא התפרסם דווקא בקמצנותו. באותם ימים לא הייתם יכולים למצוא יהודי אחד שיוסל'ה נתן לו ולו פרוטה, ויהודי העיירה החזירו לו באותה המטבע: לא בירכו אותו לשלום והחצינו את סלידתם ממנו וממעשיו. גם הילדים קלטו את יחס המבוגרים, ולא פעם זרקו על יוסל'ה אבנים בעת שהלך ברחוב. שמו הפך, כמעט רשמית, ליוסל'ה-קמצן.

אבל כידוע, לא לעולם חוסן, ויום אחד חלה יוסל'ה ונטה למות. בכירי הקהילה באו לבקר אותו על ערש דווי ואמרו לו "יוסל'ה, ממילא לא תיקח את הכסף איתך לקבר. אולי עכשיו תתרצה ותשאיר משהו לעניי העיר?" יוסל'ה סירב בכל תוקף לתת אלף רובל, כבקשת האנשים שהקיפו את מיטתו: "אני לא יכול לשלם יותר מחמישים רובל", אמר. "אם לא תסייע ולו במקצת לקהילה – אנחנו לא נקבור אותך", הזהירו אותו, אבל זה לא ממש השפיע עליו. "כל החיים שלי דאגתי לעצמי לבד", אמר בזחיחות, "אז אני גם אקבור את עצמי לבד". כעבור זמן קצר פרחה נשמתו, לא לפני שהספיק לקרוא "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

אנשי הקהילה החליטו לממש את "הבטחתם", למען יראו ויראו, ולכן סירבו בתוקף לקבור את גופתו של יוסל'ה-קמצן, למרות הפצרות אשתו וילדיו. כך עבר יום, עברו יומיים, עברו שלושה, עד שביום הרביעי מצפונו של אחד משכניו של יוסל'ה ייסר אותו והוא בא באמצע הלילה, לקח את הגופה בתיאום האלמנה, וקבר אותו באישון לילה באחת מפינות בית העלמין.

למחרת ישב במשרדו הצנוע הרב הראשי של קרקוב, רבי קלמן. היה זה יום שישי, וההכנות לשבת הגיעו לשיאן, כשלפתע הגיע למשרדו עני אחד שביקש תרומה לקנות מצרכים לכבוד השבת. הרב נתן לו מכספי הצדקה של הקהילה ואמר "אני מכיר אותך כבר עשרות שנים. מה קרה שפתאום באת לבקש?" ענה העני: "אני מתפרנס בדוחק כבר 20 שנה ממשכורת שלא מצליחה לכלכל את משפחתי, אבל מדי יום חמישי בלילה מישהו משאיר מתחת לדלת ביתי מעטפה עם כסף. הפעם לא קיבלתי כלום". לאחר מספר דקות החלו לזרום עוד ועוד עניים אל ר' קלמן, כשבפיהם אותה בקשה לכסף ואותו סיפור על מעטפות מסתוריות.

הרב הראשי החל לחקור את כל העניים ולחשוב מה קרה באותו שבוע שדווקא עכשיו המעטפות הפסיקו להופיע. לפתע חשב לעצמו: הייתכן שיוסל'ה-קמצן קשור לכל זה? שאל הרב כל עני בנפרד מה הייתה מידת ההיכרות שלו עם המנוח, וכולם סיפרו על פעם מסוימת בה הגיעו, כל אחד בנפרד, לבקש צדקה מיוסל'ה. הוא התעניין בהם, הביע אמפתיה למצבם, שאל כמה כסף יצטרכו מדי שבוע אבל לפתע, בלי שום הכנה מוקדמת, היה מתהפך ומגרש אותם מביתו. "אני יוסל'ה הקמצן, אתה לא יודע?", הטיח בהם, "בחיים לא אתן כסף משלי לאחרים!" כל אותם עניים שכחו שהיו אצל יוסל'ה, אבל מהסיפורים שלהם עלה כי מעט אחרי שכל אחד מהם ביקר אצלו – המעטפות המסתוריות החלו להופיע מתחת דלתות בתיהם. כאן נולד כינויו החדש: "יוסל'ה קמצן קדוש".

באותה שבת הכריז ר' קלמן על תענית ציבור ליום ראשון, וביקש מכל הקהילה להגיע לבית הכנסת ולבקש סליחה מיוסל'ה על שלא קברו אותו. המחזה בבית הכנסת הגדול היה קורע לב: התושבים התייסרו על סירובם העיקש לקבור אותו, האנשים שזרקו עליו אבנים כשהיו ילדים חשו רגשי אשם, והקהילה כולה חשה בושה נוראית. לפתע, בדיוק כשפתח את ארון הקודש, צנח ר' קלמן על הרצפה. כולם חשבו שמא קיבל התקף לב, אבל מסתבר שהרב חלם על יוסל'ה יושב בגן עדן, מרגיע אותו ואומר שהוא סולח לכל בני הקהילה.

שבת שלום.

http://en.wikipedia.org/wiki/Yossele_the_Miser

לפרשת חיי שרה – העסקה בה כל הצדדים מרוויחים

rivkacoi_admin — Sat, 01 Jan 2022 21:37:00 +0000

לפרשת חיי שרה – העסקה בה כל הצדדים מרוויחים

אחד הדברים המפורסמים בחז"ל הוא הלימוד בנוגע להלכות של נישואין מתוך רכישת שדה עפרון, בה הייתה מערת המכפלה.

חז"ל לומדים זאת בדרך של גזרה שווה – "קיחה – קיחה משדה עפרון" על בסיס העובדה ששורש המילה מופיע בשני המקרים.

מה הקשר בין נישואין לרכישת מערת המכפלה? מה הקשר הרעיוני ביניהם?

נקדים ונאמר שבדרך כלל, כאשר שני אנשים מבצעים עסקה כלשהי, אחד מקבל והשני נותן. אחד מרוויח והשני מפסיד. המקבל רואה את הערך בדבר שהוא רכש ואילו הנותן לא רואה את הערך של מה שהוא מעביר, הרי בגלל זה הוא מעביר את זה לשני. לאחד אולי יש ראיה, שהערך של הדבר שהוא קונה גדול מהמחיר שהוא משלם עבורו או שהוא יהיה בעתיד גדול יותר אבל מי שמוכר לא מעריך כך את הדבר שהוא מוכן למסור ולהעביר לשני. לפעמים המוכר הוא זה שיש לו את החזון, שמה שהוא מוכר אינו שווה את המחיר שהוא מקבל עבורו. בדרך הטבע, יש זה שמרוויח מהעסקה ויש את זה שמפסיד מהעסקה.

בסיפור של רכישת שדה עפרון, שני הצדדים הרגישו שהרוויחו. שניהם השיגו יותר ממה שהם קיוו להשיג מקיום העסקה. כמו כן – שניהם קיבלו משהו שהוא יותר בערך ממה שהם נתנו.

עפרון החיתי קיבל מעל ומעבר ממחיר השוק, הוא קיבל כסף עובר לסוחר, כלומר יותר מהערך של חלקת הקרקע בשוק. אברהם אבינו גם קיבל יותר ממה שהוא קיווה לקבל שכן הוא רצה לקנות מקום קבורה לאשתו אבל הוא קיבל הרבה יותר, הוא קיבל משהו שאין לו מחיר בכלל, הרי זהו מקום קבורתם של אדם וחווה.

עפרון לא העריך את המקום כמו שאברהם אבינו העריך אותו. לעפרון לא היה חשוב שקבורים שם אדם וחוה, זה היה עוד ערמת סלעים ואבנים עבורו ואילו אברהם קיבל משהו שלא יסולא בפז.

עכשיו אנחנו יכולים להבין את הקשר הרעיוני בין קנית שדה עפרון ומושג השידוכים ונשואים. כל צד צריך להבין שקיבל יותר ממה שהוא נתן. כל צד צריך להרגיש שהוא הרוויח מהעסקה הזאת ושהוא הצד המנצח בעסקה.

אם אתה לא מרגיש ככה, יתכן שאתה טועה. נסה להאמין באמונת חכמים, שבן / בת הזוג שלך הוא בהשגחה פרטית של הקב"ה ומכל מיליארדי האנשים בעולם, זה הזיווג שלך, המדויק עבורך. נסה לשנות את ההסתכלות שלך עד שהיא תתיישר עם זו של בורא עולם.

מקורות:

ובכסף מנלן? גמר 'קיחה'-'קיחה' משדה עפרון. כתיב הכא 'כי יקח איש אשה',

וכתיב התם 'נתתי כסף השדה קח ממני'. וקיחה אקרי קניין, דכתיב:

‫(קידושין ב ע"א)

‫'השדה אשר קנה אברהם', אי נמי: 'שדות בכסף יקנו'

לפרשת חיי שרה – העסקה בה כל הצדדים מרוויחים

rivkacoi_admin — Sat, 01 Jan 2022 21:32:57 +0000

לפרשת חיי שרה – העסקה בה כל הצדדים מרוויחים

אחד הדברים המפורסמים בחז"ל הוא הלימוד בנוגע להלכות של נישואין מתוך רכישת שדה עפרון, בה הייתה מערת המכפלה.

חז"ל לומדים זאת בדרך של גזרה שווה – "קיחה – קיחה משדה עפרון" על בסיס העובדה ששורש המילה מופיע בשני המקרים.

מה הקשר בין נישואין לרכישת מערת המכפלה? מה הקשר הרעיוני ביניהם?

מקורות:

ובכסף מנלן? גמר 'קיחה'-'קיחה' משדה עפרון. כתיב הכא 'כי יקח איש אשה',

וכתיב התם 'נתתי כסף השדה קח ממני'. וקיחה אקרי קניין, דכתיב:

‫(קידושין ב ע"א)

‫'השדה אשר קנה אברהם', אי נמי: 'שדות בכסף יקנו'

לפרשת חיי שרה – "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" (מתוך תפילת 'השכיבנו')

rivkacoi_admin — Sat, 01 Jan 2022 21:30:01 +0000

לפרשת חיי שרה – "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" (מתוך תפילת 'השכיבנו')

בעשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו. הרבה פעמים חושבים שעקידת יצחק הייתה הניסיון הגדול מכולם, אבל לפי הרבה פרשנים, הניסיון האחרון והגדול מכולם היה פטירת שרה אימנו.

אברהם חוזר מעקידת יצחק, שלא יצאה לפועל, הוא חושב שהנה הגיע למנוחה ולנחלה ופתאום הוא שומע שכאשר הודיעו לשרה על עקידת בנה היא נפטרה. אם היו אומרים לשרה בצורה הנכונה ומסבירים לה שבעצם לא קרה ליצחק כלום אולי היא הייתה יכולה לעמוד בזה אבל מעשה השטן היה לבשר לה שהייתה עקידה. לפני שהיא שמעה שהמלאך אמר "אל תשלח ידך אל הנער" פרחה נשמתה. היא לא הספיקה לשמוע שבעצם העקידה לא יצאה לפועל.

נשאלת השאלה מה ראה השטן להתנכל שוב לאברהם אבינו? הלא אברהם עבר את ניסיון העקידה, למה הוא לא השאיר אותו לנפשו? מה כבר המשמעות של הניסיון הזה?

אולי התשובה היא שאמנם השטן לא הצליח למנוע מאברהם לקיים את מצוות ה' בעניין העקידה אבל הוא לא הרים ידיים. השטן חשב שאם אברהם עשה את המעשה עד כדי כך שה' אומר "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", בכל זאת חשב שהוא יכול להפיל את אברהם על-ידי שיגרום לאברהם שיהיו לו הרהורי חרטה על מה שהוא עשה, לאחר מעשה שאז מעשה המצווה כמעט לא שווה כלום, זה מראה שאולי גם לפני כן לבינו לא היה שלם עם מעשה המצווה. אם השטן לא הצליח להפיל את אברהם לפני מעשה המצווה אולי הוא יוכל להפיל אותו אחרי המעשה.

חרטה זו מידה טובה כאשר מתחרטים על דבר רע שעושים אבל אז החרטה היא חלק ממהלך של שינוי בחיי האדם לטובה, חלק מתהליך של תשובה אבל חרטה על מעשה טוב שעשו זהו מעשה שטן.

לכן אנחנו מבקשים "הסר שטן מלפנינו ומאחרינו" כלומר – אל תיתן לשטן למנוע אותנו ממעשה מצווה, זה ברור, אבל גם אל תיתן לשטן להכניס לנו הרהורים של חרטה על המצווה שעשינו.

חיי שרה – חסד בבית

rivkacoi_admin — Tue, 28 Dec 2021 21:29:09 +0000

חיי שרה - חסד בבית

"ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה.." (בראשית כג יט).

״ואחרי כן קבר אברהם – הדא הוא דכתיב רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, רדף צדקה – זה אברהם שנאמר "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה", וחסד – שגמל חסד לשרה, ימצא חיים – "ושני חיי אברהם מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים", צדקה וכבוד – אמר רבי שמואל בר יצחק אמר לו הקב״ה אני אמנותי גומל חסדים תפסת אמנותי בא לבוש לבושי "ואברהם זקן בא בימים"״. (בראשית רבה נח,ט)

בפרשה זו נפטרת שרה אמנו, ואברהם הולך לקברה במערה שקנה במיוחד למטרה זו. חז"ל דרשו במדרש בבראשית רבה, כי אברהם היה "רודף צדקה וחסד" (משלי, כ"א, כ"א) בשל החסד שעשה עם אשתו בהביאו אותה לקבורה. תואר זה לא ניתן לו על ידי חז"ל בעבור גמילתו חסדים עם אחרים. דבר זה מתמיה ביותר. הרי אברהם אבינו היה מורם מעם, ונחשב כמורם ורבם של גומלי חסדים רבים. אנחנו בדרך כלל רואים בהכנסת האורחים שלו את הדוגמה הנעלית ביותר לגמילות חסדים. כך אנו גם רואים את דאגתו ופעילותו למען הצלת העיר סדום, וסיועו לאחיינו לוט. אך המדרש בוחר להבליט דווקא את חסדו של אברהם עם אשתו, שרה.

מה מיוחד בכך שקבר אברהם את אשתו? הרי קבורה היא דבר שכל בני האדם עושים בשלב זה או אחר בחייהם! אלא, המדרש כנראה מבקש להדגיש את היותו של אברהם בעל חסד לא רק משום שגמל חסדים עם אורחים זרים בהכניסם לביתו, או יציאתו למלחמה להציל את לוט. מעל ומעבר לכל החסדים הללו, עשה אברהם חסד עם אשתו, בביתו. רק לאחר מכן גמל חסדים עם שאר העולם. זאת בניגוד ללוט, שהתעקש על אירוח אורחים בביתו מתוך סיכון לנפשו, אך את בנותיו היה מוכן להפקיר להמון המתלהם על אורחיו להרגם. לוט אמנם ספג את מידת החסד, ובה הכנסת האורחים, בביתו של אברהם. אך הוא לא ספג אותה במלואה, שכן לא הבין כי גם בבית חייב האדם להיות בעל חסד.

בענין זה, ראוי להזכיר את דבריו של ר' חיים ויטאל שאמר כי "מידותיו של אדם נמדדות אך ורק כפי יחסו אל אשתו". ר' שלמה וולבה הרחיב והסביר את דבריו: "אדם העוסק בגמ"ח עם המון אנשים, מלוה ונותן, מבקר חולים, מנחם, משמח חתן וכלה וכו', בודאי ישחק ליום אחרון בבוא עת פקודתו, כי זכויות רבות לו בעשותו חסד. אבל ידע נאמנה, כי בשמיים בודקים איך התנהג עם אשתו. אם גם עמה גמל חסד כל ימיו – אשריו וטוב לו. אך אם אותה הקניט והזניח, בביתו כעס והקפיד ללא רחם, ללא חסד ונשיאות בעול – זה מכריע את דינו, ולא יזכרו לו מאומה מכל חסדיו שעשה עם אחרים! די בדבר נורא זה לעורר כל חד ואחד, לבל יהיה טוב-לב מחוץ לביתו וקפדן ורע-לב בתוך ביתו, ומבשרו לא יתעלם!" ("מאמרי הדרכה לחתנים", עמ' 12).

גישה דומה אנו רואים בסיפורו של ר' נפתלי מאסטרדם (תלמידו של רי ישראל מסלנט ומגדולי תנועת המוסר), כי לאחר נישואיו נשאל על ידי רבו הגרי״ס בזו הלשון: "ר' נפתלי בני, האם אתה עוסק במצוות גמילות חסדים?" ענה לו ר' נפתלי: "רבי ומורי, אין לי כסף לעשות בו גמילות חסדים!" אמר לו הגרי״ס: "לא התכוונתי לגמילות חסדים בממון. אני מתכוון לגמילות חסדים לעזור לאשתך במילי דביתא, כי עליך לדעת שלא לקחת לך שפחה לשמשך, אלא אישה לקחת, ואשתו כגופו״. (תורת רבי ישראל מסלנט עמי 220).

יחסם של חז"ל במדרש, והסיפורים שראינו, מבליטים את הדגש שהושם ביהדות לעשיית החסד עם בני הבית. עניין זה הוא אף חמור יותר, וחשיבותו גדולה יותר, מחסד הנוהג כלפי חוץ! על האדם להקפיד כי יהא תוכו כברו בעניין זה. כמו שנוהג עם אורחיו ומשתדל לשמחם, כך עליו להקפיד פי כמה וכמה עם בני ביתו. יותר קל לאדם 'להשתחרר' בבית, ולאפשר לעצמו להתרגז בקלות, לשחרר את הלחץ שצובר במשך היום. לכן עלינו לנסות לשאוף למידת החסד דווקא כלפי בני ביתנו, שהיא קשה ביותר, אך מתגמלת ביותר את האדם, שכן היא מעניקה לביתו רוגע ושלום.