לפרשת דברים – להתעורר ולהתרגש

תמיד קוראים את פרשת דברים לפני תשעה באב ומזכירים את הסיפור של קמצא ובר קמצא, שחז"ל מסבירים שהיה אחד מהגורמים לחורבן הבית.

רבי אליעזר אומר: "בוא וראה כמה גדולה כוחה של בושה , שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את מקדשו". (גיטין נ"ז)

הסיפור שחז"ל מספרים ששנים ספורות לפני חורבן בית-המקדש, ערך עשיר אחד מסיבה מפוארת לכל מקורביו. בין היתר, הוא הזמין ידיד קרוב בשם "קמצא".

טעות מביכה של המשרת, שנשלח להזמין את כל המוזמנים באופן אישי למסיבה, גרמה לכך שאדם אחר בשם בר-קמצא, אותו שנא העשיר בכל לבו, קיבל הזמנה אישית לבוא ולהשתתף במסיבה.

בר-קמצא הופתע מההזמנה אבל האמין כי העשיר מחפש הזדמנות להתפייס עמו. הוא קפץ על המציאה והגיע אל המשתה ביום המיועד.

כשראה אותו העשיר במסיבה הוא היה המום והביט בו כלא מאמין. "אתה שונא שלי. לשם מה הגעת להפר את השמחה? צא והסתלק מכאן".

בר-קמצא נבוך מפרץ השנאה של העשיר, חיפש דרך להשקיט את כעסו: "הינך צודק; אך אם כבר באתי לכאן, אל תגרש אותי. אשלם לך במיטב כספי עבור האוכל שאוכל והמשקה שאשתה".

העשיר לא ויתר: "לא. צא מכאן בזה הרגע".

בר קמצא: "אשלם לך חצי מהוצאות הסעודה כולה… רק אל תגרום לי בושות".

העשיר: "אין על מה לדבר".

בר קמצא (בתחנונים): "אשלם לך עבור כל הסעודה"!

העשיר (בזעם מתפרץ) אחז את בר-קמצא בידו וגירש אותו בבוז.

בר-קמצא יצא פגוע עד עמקי נשמתו. פגעה בו במיוחד העובדה כי במשתה ישבו כמה וכמה חכמים ואיש לא מצא לנכון להגן על כבודו. אלך ואתנקם בהם, חשב לעצמו.

אמר ועשה: הוא יצא אל הקיסר ברומא, שם הלשין כי היהודים מרדו במלך. "אם אינך מאמין לי" הטעים בר-קמצא, "הבה ונערוך ניסוי: שלח עמי בהמה, כדי שיקריבו אותה בבית-המקדש. אם הם יסרבו להקריב את הקורבן, תדע שהם מרדו בך".

המלך הסכים לערוך את הניסוי הפשוט ובר-קמצא הערמומי מיהר להטיל מום בבהמה. היה זה מום קל; אך על-פי חוקי ההלכה, לא ניתן להקריב בהמה בעלת-מום על-גבי המזבח.

החכמים שנתקלו בבהמה רצו לרצות את המלך. "הבה ונקריב את הבהמה" אמרו זה לזה.

היה שם חכם אחד בשם רבי זכריה בן אבקילס. "אם תעשו זאת, יחשבו כולם כי מותר להקריב בהמה בעלת-מום על המזבח".

"אם-כן, הבה נהרוג את בר-קמצא כדי שלא יוכל לשוב ולהלשין למלך".

אך שוב מנע אותם רבי זכריה. "אם תעשו זאת, יאמרו שמי שהטיל מום בקורבן יהרג".

חזר בר-קמצא וסיפר למלך על התוצאות, והשאר היסטוריה.

אמר רבי יוחנן:

"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

כל הסיפור נשמע מאוד מפתיע ומוזר. גם אם בר קמצא הושפל האם זו סיבה שה' יעניש את כל העם? ובמיוחד כאשר זה שהושפל פנה אל הרומאים כנגד עם ישראל.

יש רמז לתשובה בדברי חז"ל שקראנו. בתוך הסיפור מסופר שבשעה שנעלב בר קמצא לא קם אפילו אחד כדי להגן עליו, החכמים שהיו נוכחים לא מחו על עלבונו. לא מחו כלפי המארח, שלפי חז"ל היה ראוי שיפיל את עצמו בכבשן האש ולא יבייש את חברו.

איך אנשים נהפכו להיות כל כך קהי חושים? כל כך חסרי רגישות למצוקה של יהודי שני? איך החכמים הרכינו ראש בזמן שהם היו צריכים לעמוד מול האיש הזה שכל כך בייש את השני ו"שפך את דמו"?

אבל אנו יודעים את ההיסטוריה. כל זה קרה, הנוכחים בסעודה  היו חסרי רגישות. חוסר רגישות זו מחלה רוחנית שגדלה ומתפתחת ובסוף משתלטת על האדם והוא לא יכול לשלוט על מי יש לו את חוסר הרגישות, עד כדי כך שההתייחסות שלו לקב"ה בעצמו מתעוותת. חוסר רגישות רוחנית מרעילה את המוח כולו ובסופו של דבר, מכיוון שהאמונה באלוקים מתעוותת, זה מוביל להרס בית המקדש הרוחני של העם היהודי.

תשעה באב הוא יום שבא להעיר אותנו למציאות, להיות מודעים למחלה הרוחנית הזאת של חוסר רגישות לזולת, עם התוצאות הנוראיות שלה. חוסר רגישות לא ניתן לבודד ולכוון לעבר אדם אחד, תשעה באב בא לעורר אותנו ולהסביר לנו שחוסר רגישות כלפי אחד מאחינו עלול לגרום לחוסר רגישות כלפי הרבה מאחינו ולבסוף חוסר רגישות כלפי ההתחייבויות שלנו לקב"ה.

כל התקופה הזאת של אבלות באה לעורר בנו את הרגישות לזולת, רגישות למצבינו הרוחני, רגישות לצורך להיות רגישים משום שהצורך להיות רגישים היא הבסיס לבנות מחדש את מערכת היחסים בין אדם לחברו וכתוצאה מכך את מערכת היחסים בין האדם למקום.