פרשת וזאת הברכה נקראת בשמחת תורה. בארץ ישראל זו הפרשה היחידה שלא נקראת אף פעם בשבת משום ששמחת תורה, בארץ ישראל, אף פעם לא חל בשבת.

בפרשה זו אנחנו קוראים את הפסוק הידוע "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". חז"ל מורים לנו שכאשר הילד מתחיל לדבר אביו מלמד אותו את הפסוק הזה.

למה דווקא פסוק זה ולא פסוק אחר, כמו למשל "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל"?

ארבע הפרשיות האחרונות של התורה מתארות את הדברים שקרו ביום האחרון של משה עלי אדמות. בפרשת ניצבים אנחנו נפגשים עם המושג של 'כל ישראל ערבים זה בזה'. נשאלת השאלה למה ישראל ערבים זה בזה? מי שערב הוא עושה זאת משום שיש לו איזו טובת הנאה. מה קיבלו בני ישראל כדי להיות ערבים?

בפרשיות אלה גם למדנו את המושג ש"לא בשמים היא". התורה לא בשמים.

כל זמן שמשה חי הוא דיבר עם ה' והתייעץ איתו לגבי כל דבר. במובן מסוים התורה הייתה עדין בשמים. ביום פטירתו של משה עברה הסמכות לפרשנות התורה מידי הקב"ה, כביכול, לידיים של בני ישראל. התורה כבר לא בשמים. הסמכות הזו היא התמורה של ישראל על שמקיימים את ההתחייבות שלהם להיות ערבים זה בזה.

כאשר בני ישראל קיבלו את התורה בסיני הקשר ביניהם היה כמו של חתן וכלה – ה' היה החתן וישראל היו הכלה. ביום פטירתו של משה רבינו נוצרו יחסים חדשים – בני ישראל הם עכשיו החתן והתורה היא הכלה. "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". המילה מורשה היא רמז למילה מאורסה, עם ישראל מאורסים לתורה.

אנחנו לומדים שני מושגים חדשים בפרשיות אלה: א. שהתורה לא בשמים וב. שבני ישראל והתורה הם כמו חתן וכלה שקשורים זה בזה. זהו תיאור של המעמד החדש של עם ישראל ביחס לתורה לכן חז"ל אומרים שדבר התורה הראשון שהאב ילמד את בנו להגיד הוא הפסוק שמתאר יחס חדש זה.

מכאן אנחנו גם למדים למה יש לנו גם חג השבועות, שהוא חג מתן תורה, וגם חג שמחת תורה. זאת משום ששמחת תורה מסמלת משהו אחר משבועות. שבועות מסמל את הקשר שהיה עד עתה ושמחת תורה מסמלת את הקשר הנוסף. לכן בשמחת תורה יש חתן תורה, אנו רוקדים עם התורה כמו חתן שרוקד עם הכלה.