פרשת כי תצא – מורשת התורה | הרב אליעזר שמחה וויס שליט"א | האתר הרשמי

לפרשת כי תצא – תשמח את אשתך והעם יהיה חזק

rivkacoi_admin — Thu, 30 Dec 2021 22:34:17 +0000

לפרשת כי תצא – תשמח את אשתך והעם יהיה חזק

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלא יַעֲבר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּו אֲשֶׁר לקח". (דברים פרק כ"ד, ה')

הנצי"ב מוולוז'ין מסביר שזו לא מצוות עשה לשמח את אשתו כל השנה הראשונה אלא המשמעות היא שהוא יכול לשבת בביתו ולשמח את אשתו למרות שכל ישראל בצער המלחמה. הנצי"ב מסביר למה: "טעם הוא שהזהיר הכתוב בזה משום דהיא (אשתו) חדשה לו ועדיין לא נשרשו בחיים ואם יסיח דעתו ממנה יוכל להיות שינתק החבל לגמרי. אבל בלי כפיה רשאי לצאת וממילא לא יצא אם לא יהא ברור שישוב לאהבתה:"

זה דבר מדהים, העם במצב של מלחמה וכדי להיות בטוח שהאהבה שלהם תתקיים ומכיוון שהיא עוד לא התרגלה אליו, הוא יכול לשבת בבית. מה כל כך חשובה האהבה של הזוג החדש שיש לה קדימות על פני צרכי ישראל בזמן מלחמה?! התשובה היא, שטובת הכלל תלויה באושרו של הפרט. במילים של הרב שמשון רפאל הירש: "חובת האיש לאושר הנישואים היא גדולה בעיני התורה המייחסת לה חשיבות מכרעת לא רק לישע הכלל אלא לשלום הכלל, ולפיכך במשך שנה תמימה לאחר הנישואים, היא פוטרת את האיש מכל חובות הציבור ואף אוסרת את הטלתן עליו. באותה השנה יחיה האיש רק למען ביתו ויתמסר לביסוס אושר אשתו… משום כך, שלום הכלל ישגה רק בפריחתם ובאושרם של כל היחידים. ולפיכך כל אושר ביתי העולה ופורח הוא תרומה להגשמת מטרת הכלל, וחובה על הכלל לבוא לקראת היחיד ולקדם את אושרו מתוך התחשבות במצבו". (מתוך פירוש הרש"ר הירש על דברים כ"ד, ה')

החוסן של העם תלוי בחוזק היחידה המשפחתית, התא המשפחתי. לכן, זו טובת העם וחוסן המדינה שיהיה התא המשפחתי חזק ומבוסס. טובת העם וחוסנו קשורים זה בזה וצריכים לאפשר לזוג להתבסס.

הרעיון הזה מצוי גם במצוות קרבן פסח שקבלו בני ישראל כאשר יצאו ממצרים. מצווה זו ניתנה לבית, כל אחד היה צריך להיות בביתו כדי לאכול את קרבן הפסח, עם משפחתו, כל אחד בתא המשפחתי שלו. משה רבינו עמד להוביל את בני ישראל להיות לעם וכוח העם הוא בתאים המשפחתיים. משה לא עשה הפגנה אדירה של כל העם ביחד אלא 'שה לבית שה לבית'. הכוח של שרשרת היא כחוזק החוליה החלשה ביותר. החוזק של העם נמדד על ידי חוזק החוליות שלו, זאת אומרת התאים המשפחתיים, הזוגות. לכן, לטובת כלל העם צריכים לתת את הזמן הנחוץ לזוג לגבש ולבסס את הזוגיות שלהם, שחס ושלום לא יסיח דעתו ממנה, כדברי 'העמק דבר'.

הפסוק הזה מדבר לא רק בזמן מלחמה.

במצווה 'כי יקח איש אשה חדשה… נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח' היה מדייק הגאון הרב שלמה זלמן אוירבעך, כי לא כתוב 'ושימח את אשתו שנה אחת' אלא 'נקי יהיה לביתו שנה אחת', ששנה ראשונה לנישואין יהיה פטור מחובות הצבא, אבל "ושימח את אשתו אשר לקח' מוסב לא רק על השנה הראשונה אלא על כל החיים, שתמיד האדם מצווה לשמח את אשתו.

אם היסוד של הנישואין, השנה הראשונה, יהיה בשמחה אז יש את כל הסיכויים שכל החיים יהיה 'ושימח'. אם לשנה אחת יהיה נקי לביתו כל החיים, בע"ה, יהיה 'ושימח'.

לפרשת כי תצא – הזיווג הוא מהשמים, הפירוק בידינו

rivkacoi_admin — Thu, 30 Dec 2021 22:27:18 +0000

לפרשת כי תצא – הזיווג הוא מהשמים, הפירוק בידינו

זיווגים נעשים בשמים וקורה שפה בארץ, אנחנו מקלקלים אותם. גירושין זו עובדה של החיים. התורה מספרת לנו שהאדם מגרש את אשתו 'כי מצא בה ערוות דבר'.

"משנה, בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערווה שנאמר כי מצא בה ערות דבר ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו שנאמר כי מצא בה ערות דבר רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו:" (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף צ/א)

אנחנו מאוד מתפלאים על רבי עקיבא. רבי עקיבא הוא זה שנתן לרחל, אשתו, את התכשיט היקר 'ירושלים של זהב' והוא זה שאמר לתלמידיו 'שלכם ושלי שלה הוא'. גם יש להתפלא על בית הלל. 'אפילו הקדיחה את תבשילו'?! הלוא זה עשוי לקרות בכל בית. האם על דברים פעוטים שכאלה אדם יגרש את אשתו?!

שאלו את רבי יעקב קמינצקי שאלות אלה והוא הסביר כך: 'בית הלל אומר אפילו הקדיחה תבשילו'. הוא לא אומר הקדיחה את התבשיל או הבישולים, אלא תבשילו. מה המשמעות? היא עשתה, נניח, קוגל והוא נשרף למטה. לעצמה היא הגישה את החלק הטוב מלמעלה ולו היא נתנה מהחלק השרוף.

ומה עם רבי עקיבא? אלא רבי עקיבא אמר שאם בעל חושב שיש אישה יותר נאה מאשתו אז הוא לא ראוי לה.

המשנה לא מורה איך ומתי להתגרש, חס וחלילה, אלא אומרת מה צריכה להיות הגישה למושג של אהבה. מה הגדרים של נישואין מוצלחים. אהבה היא לבקש סליחה גם כאשר אתה צודק. האהבה היא להרגיש שהתבשיל טעים גם כשהוא שרוף. בדינמיקה של נישואין לא צריך להיות צודק כל הזמן, חשוב להיות חכם.

בעניין הזה יש סיפור. חותנת נפטרה והחותן עבר לחיות אצל הבן והכלה. הכלה עשתה מאמצים גדולים כדי לכבד את החותן שלה אבל הוא אף פעם לא היה מרוצה. הוא לא היה מרוצה מהבישולים שלה כי הם לא היו כמו של אשתו. היא אפילו השיגה את ספר המתכונים של החותנת אבל זה לא היה אותו דבר. יום אחד היא הייתה באמצע הבישולים ופתאום נקראה לטלפון והתבשיל שעל האש נשרף מעט. היא הגישה את התבשיל, בחשש, לשולחן, לאור התגובות שלו והנה החותן נהנה ממנו ואומר: או, ככה אני אוהב את האוכל. בדיוק כמו שאשתי הייתה מבשלת.

אילו נישואין מוצלחים. לא להבחין, בכלל, שהקדיחה את התבשיל.

לפרשת כי תצא – צדק חברתי

rivkacoi_admin — Thu, 30 Dec 2021 13:02:27 +0000

לפרשת כי תצא – צדק חברתי

"לא-תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך:" (דברים כ"ד, י"ד)

בפרשתינו יש הרבה חוקים שמיועדים לשמור על צדק חברתי: אסור לעשוק שכיר, יש לתת לו את שכרו בזמן. אסור לקחת משכון, אסור להיות נושה – לקחת בגדים וחפצים כמשכון. אסור להחזיר עבד שברח. צריכים להיזהר בכבודם של עניים ויתומים. אפילו אם מישהו נידון למוות בגלל פשעיו, צריך לקבור אותו בו ביום ולא לבזות את גופו.

לפעמים אנחנו קוראים מילים בהקשר של הפסוקים בשפה התנכית ולא מבינים שהתורה מדברת אלינו ממש, בדורנו אנו. מי זה עני? עני זה מישהו במעמד חברתי נמוך. מה ביאור המילה עושק? עושק זה להחזיק רכוש ששיך לזולת. מה זה שכיר? אדם הנמצא איתנו באופן זמני לצורך קבלת עבודה ושכר. מי זה הגר? זה מהגר. אדם שעזב את ארצו כדי לגור בארץ באופן קבוע. הרי אנחנו מדינה של מהגרים, כולנו מהגרים.

כאשר מתרגמים את הפסוקים לשפה של היום אנחנו רואים שהתורה מדברת אלינו ממש גם היום. הכתובים אומרים לנו שלכל אחד ואחד יש הכבוד שלו וצריך להתייחס אליו בחסד ובהערכה. לכל אחד יש לתת יחס, תשומת לב, איכפתיות.

יש אנשים שמחזיקים במעמדה חשובה. אנשי מקצוע: רופאים, רבנים, פרופסורים, עורכי דין וכו'. להרבה יש אנשים שעובדים תחתיהם. השאלה היא – איך, מי שיש לו מעמד, מתייחס למי שהמעמד החברתי נמוך ממנו? איך אנחנו מתייחסים למזכירות, לפקידות, לעובדים שלנו, לשליחים, סטודנטים? איך אנחנו מתייחסים לאנשים שהם נמוכים מאיתנו בהיררכיה? איזה ציון היינו מקבלים מאלו שעובדים מתחתינו? האם בכלל זה חשוב לנו? הרופא מכיר את שמות הפציינטים שלו אבל האם הוא מכיר את שם המנקה במשרד? עורך הדין מכיר את שמות הלקוחות שלו אבל האם הוא מכיר את השם של השליח שמביא לו את הדואר כל בוקר? האם הוא מעוניין להכיר?

מתוך מצוות התורה אנחנו לומדים שלכל אחד יש כבוד הראוי לו ואסור לנו לזלזל בו. כל אחד נברא בצלם אלוקים.

לפרשת כי תצא – בלי הפסקה

rivkacoi_admin — Thu, 30 Dec 2021 13:01:24 +0000

לפרשת כי תצא – בלי הפסקה

התורה מתארת לנו אילו אנשים היו משתחררים מהצבא בזמן מלחמה – מי שבנה בית ולא חנך אותו, מי שאירס אישה ולא התחתן איתה עדיין וגם איש הירא ורך לבב.

איש הירא ורך לבב גם יכול לשוב לביתו, הוא משוחרר מההשתתפות במלחמה.

חז"ל מסבירים לנו ממה הוא ירא ורך לבבו – "בגלל העבירות שבידו". הוא מפחד שבגלל שהוא עבר על מצוות ה', ה' ימצא את ההזדמנות במלחמה על-מנת להיפרע ממנו.

על-פי רבי יוסי הגלילי (כך על-פי הסבר הגמרא) הכוונה היא לאדם שירא מעבירות של רבנן ולא עבירות מהתורה. הגמרא מפרשת שמדובר בעבירה של "השח בין תפילה לתפילה".

רש"י מפרש שהכוונה "בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש".

תלמוד ירושלמי מפרש שהכוונה שהוא מפסיק "בין ישתבח ויוצר אור".

בין אם ההסבר כזה או אחר, זה מדהים שעל עבירה שכזו הוא ירא ומדהים שבגלל זה משחררים אותו מהצורך להלחם ולהגן על העם.

אולי אפשר להסביר רעיון שמאוד אקטואלי – מה זאת אומרת "השח בין תפילין של יד לתפילין של ראש"? התפילין של יד מסמל את העשייה. המעשה בדרך התורה. התפילין של ראש מסמל את עניין המחשבה. חשיבה על דברי קודש.

ההלכה אומרת שאסור שיהיה הפסק בין הנחת תפילין של יד לבין הנחת תפילין של ראש. כלומר – צריך שיהיה רצף, קשר בלתי ניתן לפירוד, בין המחשבה לבין המעשה. אסור שתהיה אי-התאמה בין מה שהאדם חושב לבין מה שהוא עושה.

אנחנו מכירים אנשים שנראה שדרך החשיבה שלהם היא בדרך התורה והמצוות. הם מדברים דברי תורה ורעיונות תורניים אבל המעשים שלהם הם לא על פי תורה ומצוות. הם לא ממשים את מה שהם אומרים.

נראה כאילו האנשים האלו מאמינים בדרך התורה והמצוות אבל הם לא מחנכים את הילדים שלהם על פי התורה. הם לא שולחים את הילדים שלהם לחינוך הדתי. זה משום שיש להם בעיה של "שח בין תפילין של יד לתפילין של ראש". זו אכן עבירה שאדם צריך לירא ולפחד ממנה.

כך גם הרעיון בתלמוד הירושלמי – מי שמפסיק בין ישתבח לבין יוצר אור הרי הוא משבח את הדרך, הוא מאמין בדרך, אבל אין לו היצירה המתאימה, הוא לא יוצר את המעשים הנחוצים כדי להגשים את האמונה שלו.

זה מה שחז"ל רוצים להגיד לנו על החשיבות וההכרח שתהיה התאמה בין החשיבה לעשייה. שיהיו דבר אחד, ללא הפסק.

הקב"ה בחר באברהם להיות האב של העם הנבחר מכיוון ש"תחת אשר ציווה את בניו אחריו". האופן בו אנחנו מעבירים את התורה הוא חינוך הילדים.

אדם באופן טבעי, עושה ונותן לילדים שלו את הכי טוב שהוא יכול לתת. הוא עושה בשבילם את מה שהוא חושב, שזה הכי טוב. לכן כדי לדעת מה באמת אדם מעריך ומה הוא חושב שהכי חשוב בחיים – אל תסתכל איך הוא לבוש, אל תקשיב למה שהוא אומר. הסתכל איך הוא מחנך את ילדיו, לאיזה בית ספר הוא שולח אותם. למה בית הספר הזה מחנך. אילו פירות האילן הזה מוציא. כלומר – איך נראה בוגר של בית הספר הזה.

ראה נתתי לפניך את הטוב ואת הרע. מסבירים שיש שתי אפשרויות: דרך הקדושה או הפך הקדושה. אין רשות שלישית. אי אפשר לשבת על הגדר. אם המעשה לא בקדושה הרי הוא הפך הקדושה ממש.

הבחירה באיזו דרך ללכת ניתנה לכל אדם בכל רגע ורגע. כמו שחלום הוא משהו אישי לחלוטין כך גם הבחירה בין טוב לרע. הבחירה שלך היא רק שלך וכך גם האחריות על התוצאות שלך ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

המחשבה, הדיבור והמעשה הם הלבושים של הנפש. הם מוציאים לפועל את היכולות והכישורים שקיבלנו מבורא עולם. עלינו להשתמש בהם כראוי.

לא מספיק רצונות ומחשבות טובים צריך שגם המעשים יהיו באותה רוח. המעשים מעידים היכן הרצון האמיתי מונח. לפעמים אדם מרגיש שאין לו ברירה אבל עליו להבין שתמיד יש ברירה ויש לו אחריות על התוצאות של הבחירה שלו. גם כשהוא חושב שאין לו ברירה, אם המחשבה היא על-פי התורה אבל המעשים לא הולכים אחרי המחשבה, הרי התוצאות לא תהיינה רצויות.

בחודש אלול אנחנו בוחנים מחדש את הרצונות והבחירות הכי עמוקים שלנו ויהי רצון שיתקיים בנו עשה רצונך כרצונו. שנדע לכוונן את רצונותינו לרצון הבורא וכך להיות קשורים עם מקור החיים ברוך-הוא לכתיבה וחתימה טובה.

לפרשת כי תצא – החודש בו אנחנו מארגנים מחדש של סדר העדיפויות

rivkacoi_admin — Thu, 30 Dec 2021 12:57:29 +0000

לפרשת כי תצא – החודש בו אנחנו מארגנים מחדש של סדר העדיפויות

לאברך בכולל של טלז בקליבלנד ארה"ב היו בעיות של שלום בית והוא הזמין עצמו עם אשתו לראש הישיבה הרב מרדכי גיפטר זצ"ל לייעוץ. כדוגמא לטענותיו האברך התלונן: מדי בוקר אשתו מבקשת ממנו להוריד את פח האשפה, והוא סבור שאין בכך כבוד התורה. האישה טענה שבעלה צריךלעזור לה ושאלה את הרב אם לא כתוב בהלכה שבעלה חייב לעשות מה שנחשב בעיניה כדבר פשוט?…הרב חשב וענה לה שאמנם הבעל צריך לעזור לאשתו אבל לא כתוב שהוא חייב דווקא להוריד אשפה !

הזוג עזבו והאברך שמח שהרב נתן לאשתו להבין שאינו צריך להוריד הפח!

למחרת בבוקר, נשמעות דפיקות על דלת ביתו של האברך. מה נדהמו בני הזוג לפגוש על מפתן הבית, את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. והזמינו אותו להיכנס הביתה 'במה זכינו שכבוד הרב מגיע אלינו הבוקר?', שאלו, והגר"מ גיפטר השיב: "לא באתי לבקר אתכם כל כך מוקדם בבוקר אני מתנצל על ההפרעה, רק תראו לי בבקשה היכן מונח הפח כדי שאוכל להורידו…"

כאשר האברך הסתכל על הרב במבוכה הרב הסביר : "אולי זה לא לכבודך להוריד האשפה אבל כבוד הוא לי!"

תרומת הדשן היא מעשה הכרח המתחייב מן המציאות של הבאת קרבנות על המזבח הכוללת בתוכה גם הפסולת הדורשת טיפול, תרומת הדשן היא מצווה הנעשית ע"י כהן היא עבודה קשה ומלכלכת והיא מעשה מצוה וטיפולו תרומה!

מעניין שרבי ישראל איסֶרלן בן פתחיה אשכנזי (מהרא"י) המכונה "תרומת הדשן" על-שם ספרו, היה מגדולי הפוסקים ונמנה עם אחרוני הראשונים.בחר לקרוא ספרו "תרומת הדשן".למה דווקא בחר בשם כזה(אמנם ידוע שכלל354 תשובות כמנין דשן)

אלא הוא הראה בזה שצריכים להתיחייס בכבוד להכול בלי "הרמת הדשן " לא יכולה להיות "ואש המזבח תוקד בו"

עם יחס נכון למה שאנחנו עושים כל דבר יכול לכבד האדם! כל עבודה מכבדת את בעליה אם נעשית בדרך מכובדתבפרשתנו אנחנו קוראים על קבוצות של אנשים ש"אסורים לבוא בקהל", כלומר שאסור שיהיה קשר בינם לבין עם ישראל. המצרי והאדומי מוגבלים לשלושה דורות ועל העמוני והמואבי נקבע כאיסור עולם.

"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' … עד עולם: על דבר ‫אשר לא-קדמו אתכם בלחם ובמים … ואשר שכר עליך את-בלעם בן-בעור … לקללך" (דברים כ"ג, ד'-ה')

התורה מביאה שני נימוקים לאיסור זה על העמוני והמואבי:

א) מכיוון שלא קיבלו את ישראל בלחם ובמים בצאתם ממצרים. בני ישראל בקשו הכנסת אורחים כאשר עברו לידם בדרכם לארץ ישראל.

ב) ניסיונם הכושל לקלל את ישראל באמצעות בלעם.

התורה מסבירה שעמון ומואב לא ארחו את בני ישראל כראוי ולא נתנו להם לחם ומים כאשר בקשו אבל צורמת לנו החומרה הרבה שהתורה מייחסת לזה. האם בגלל זה מגיע להם איסור עולם? הסיבה השנייה נראית כמו סיבה טובה כי הם רצו לקלל את ישראל. אבל אם הסיבה השנייה מספיק טובה, למה צריך לתת את הסיבה הראשונה?

המגיד מדובנא מסביר שיש קשר בין שתי הסיבות שמונה התורה – אם תאמר ‫שלא היה להם כסף לקדם בלחם ובמים אם כן לשכור את ‫בלעם לקלל על זה היה להם כסף?

המגיד מדובנא מסביר שאפשר להבין אם עמון ומואב לא יכלו לארח את בני ישראל כי חשבו ודאגו שגם עם כל ההבטחות בעולם לתמורה, זה יעלה להם הרבה כסף. ניתן להבין שאולי, עם כל הרצון הטוב, לא קיבלו את בני ישראל בגלל העלות הגבוהה אבל לא בגלל שהיו אכזריים ביותר. אולי הם היו אנוכיים.

כאשר הם שכרו את שרותיו של בלעם על-מנת לקלל את ישראל והבטיחו לו טבין וטקילין, כמו שמשתמע מהפסוק "כי כבד אכבדך מאוד", שהם היו מוכנים להוציא אינסוף כספים, סימן שלא הייתה להם בעיה של כסף. הבעיה שלהם הייתה של סדר עדיפויות. עמון ומואב העדיפו לקלל את ישראל מאשר לעשות איתם מעשה של חסד.

כמה חשוב שנדע לעשות את הבחירות וההעדפות הנכונות.

החיים שלנו בנויים מרצף של העדפות. המשאבים שלנו מוגבלים. הזמן שלנו עלי אדמות מוגבל, הכסף, שיש לנו על מנת להוציא לפועל את רצונותינו, מוגבל וכן הכוחות, היכולות והכישורים שקיבלנו. ההחלטה איך לנצל את המשאבים האלה שקיבלנו, נמצאת בידינו. אם, ח"ו, אנחנו עושים העדפה או בחירה לא נכונה, אנחנו עלולים לסבול מזה לעולם, כמו שקרה לעמונים ולאדומים.

מסר זה אקטואלי גם לימינו ובמיוחד לחודש אלול, בו אנחנו בוחנים את ההעדפות והבחירות שלנו משנה שעברה. אנחנו מסדרים שוב את סדר העדיפויות שלנו, בהתאם לרצון האלוקי ואת הבחירות וההעדפות הלא טובות שעשינו – עליהם אנחנו עושים תשובה ומתקנים.