"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים, פרשת ניצבים פסוק כ"ח)

האם עלינו לפרסם מעשה טוב שעשינו? האם עלינו לספר לאנשים אודות המצוות שעשינו או שמצוות צריכים להיעשות בסתר ולא בפרסום?

אין תשובה חד-משמעית בתורה לשאלה זו.

למשל: לפי הילקוט שמעוני, כאשר אלקנה עלה לרגל לבית המקדש, בדרכו היה לן בכל פעם במקום אחר וזאת על מנת להודיע ולפרסם לאנשים את המצווה של עליה לרגל ולעודד אותם לעשות גם את המצווה. בימיו של אלקנה שררה חולשה בעם ישראל. למרות שהמשכן בשילה עמד, אנשים לא טרחו לעלות לרגל. אלקנה החליט להזכיר להם אודות מצווה חשובה זו ולעודד אותם לקיים אותה. הוא ומשפחתו היו "לנין ברחובה של עיר" ובדרך לשילה הוא היה עובר במסלולים שונים כל שנה "בדרך שהיה עולה שנה זו לא היה עולה שנה אחרת" ככה הוא התכוון להחזיר ולהזכיר לעם ישראל לקיים את המצווה (ילקוט שמעוני שמואל ע"ז).

במקרה זה, היה חשוב שאלקנה יפרסם את מעשה המצווה שעשה.

מצד שני, לפי הזוהר הקדוש, אם מפרסמים מצווה אפשר לאבד את הערך והזכות שבה. המצווה צריכה להיות בין האדם לבין הקב"ה ובזה שהוא מפרסם את מעשה המצווה, זה מראה שאולי האדם לא קיים את המצווה לשם שמים, אולי הוא קיים אותה גם על מנת לקבל כבוד והערכה. אם כן, על פי הזהר, אם מה שהאדם רצה זה פרסום הרי זה מה שקבל. הוא קבל את שכרו בעולם הזה.

נראה ששתי הגישות סותרות אבל זה לא כך – יש לפעמים שצריכים וחשוב לפרסם את מעשה המצווה ויש שעצם הפרסום מראה על חסרון בכוונת העשייה.

זה, אולי, הפרוש בפסוק "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ". עצם הכוונה בקיום המצוות צריך להיות נסתר בינינו לבין ה'. "הנגלות" – אם הגענו למסקנה שיש לגלות את קיום המצווה – נגלה זאת על-מנת שנלמד מזה, אנו ובנינו עד עולם. נפרסם את גודל עשיית המצוות בשביל שבנינו ונכדינו ידעו על מעשי צדקה וחסד, על גודל הטוב שבקיום תורה ומצוות. מתי אנחנו יכולים לגלות שעשינו מצווה? כאשר בנינו ונכדינו יפיקו מזה תועלת.

אם הכוונה שלנו זה ללמד אחרים אזי עלינו לפרסם את מעשה המצווה אבל אם אדם מפרסם רק כדי להרגיש טוב בעצמו, אזי יש חסרון במעשה זה.

לדוגמא: אדם תרם סכום כסף למטרה טובה. מותר שהוא יספר כמה תרם רק אם הסיבה היא לעודד את השני לתרום אבל אם זה רק כדי לפאר את עצמו הרי זה פסול.

אנחנו יודעים שבליל הסדר לפעמים מכסים את המצות ולפעמים מגלים אותן. השפת אמת מסביר שהמצה היא המצווה של הערב. כאשר יש סיבה חינוכית להראות לסובבים עניין כלשהו שקשור עם המצווה של המצה, אזי מגלים אותה כדי שהנוכחים יראו אבל כאשר עוסקים בנושא אחר ולא במצה, מכסים אותה.

והרי "ליחזי איניש בנפשי". כלומר, כל אחד יודע ויבדוק בעצמו, בתוך תוכו, מה כוונתו האמתית. האם פרסום מעשה המצווה שעשה הוא לתועלת האחרים או לתועלת עצמו.