"ושמחת בכל-הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (דברים כ"ו, י"א)

בפרשתנו יש משהו מדהים. בני ישראל עברו ארבעים שנה במדבר וכל מה שקיבלו כדי לסעוד אותם במדבר, קיבלו במעשי ניסים. ארבעים שנה הם חלמו להגיע לארץ שלהם. כאשר סוף-סוף מגיעים, משה רבינו אומר להם מה עליהם לעשות כאשר הם יתיישבו בארץ, כאשר יגדלו את החקלאות שלהם. סוף-כל-סוף יש להם תוצרת עצמית, לאכול ולשתות בארץ זבת חלב ודבש ומשה אומר להם אל תשכחו, תשמחו ותודו לה'. זה מוזר. הרי השכל הישר אומר שיש להם לשמוח ולהודות לה', למה משה צריך לצוות אותם.

אבל האם זה נכון שהשכל הישר אומר שיש להודות לה'?

הרבה פעמים קורה לנו שכאשר אנחנו מגיעים להצלחה בדבר מסוים, אנחנו שוכחים לעצור לרגע ליהנות מההצלחה. אנחנו שוכחים להכיר טובה למי שעזר לנו להגיע להצלחה, להכיר במאמץ שהיה לנו עד שהגענו להצלחה. אנחנו כל-כך עסוקים בלתכנן את האתגר הבא שאנחנו לא עוצרים לחגוג את ההצלחה הנוכחית, לנצור את הרגע, להודות לה' ולחגוג את ההצלחה עם אלה שעזרו לנו.

לכן משה רבינו אומר לעם ישראל "ושמחת בכל הטוב שנתן לך ה' אלוקיך". משה רבינו אומר להם תעצרו רגע, תראו איפה הייתם בהתחלת התהליך ותראו לאן הגעתם. אל תיקחו את הברכה כמובנת מאליה.

אבל זה לא מספיק לעשות מסיבה ולחגוג. חגיגות עלולות להביא לגאווה ולביטחון עצמי יתר על המידה, לכן התורה מצווה את עם ישראל לומר תודה לה' על כל הטוב שקיבלו, כדי שלא יחשבו שההצלחה באה רק מהעבודה שלהם, אלא עליהם לזכור שהקב"ה הוא זה שנתן להם את האפשרות להצליח. זו הסיבה שבני ישראל צריכים לשתף את הכהנים בתבואה שגדלה ולהביא להם את הביכורים לבית המקדש. זו הסיבה שכאשר הביאו את הביכורים, היה עליהם להזכיר את פרשת ההיסטוריה המתחילה במילים "ארמי עובד אבי", שבא להזכיר מאין באו, מעבדות ורק בחסד ה', שהוציא אותם לחירות, הגיעו לאן שהגיעו.

אבל גם להודות לה' זה לא מספיק. לא מספיק לתת את הביכורים לכהנים ולהצהיר שהם יודעים מאין באו, אלא על בני ישראל לשתף גם את 'הלוי והגר אשר בשעריך'. הם צריכים לשתף במעשרות את הלוי, את היתום והאלמנה.

הרמב"ם כותב על שמחת כרסו. הוא מתאר אנשים שחוגגים שמחה אבל זו לא שמחה אמיתית משום שהם לא משתפים אחרים בשמחה שלהם, השמחה היא רק לכרס שלהם. שמחה אמיתית היא חגיגה בה משתפים אחרים הקשורים בדבר.

זהו המסר עבורנו גם היום – אמנם אין לנו מצוות ביכורים אבל כאשר יש לנו הצלחה בדבר מסוים, עלינו ללמוד להכיר טובה ולהודות לה' וכאשר אנחנו מודים לה' ההודיה צריכה להיעשות באופן כזה  שאנחנו משתפים אחרים בברכה שיש לנו ובטוב שהגיע לנו. כאשר אנחנו משתפים את השני בשמחה שלנו, אנחנו מראים שאנחנו מודעים לחובה שיש לנו כלפי הקב"ה, כלפי בניו שהם מעוטי יכולת אנחנו מודים לה' בזה שאנחנו מנסים להדמות לו בעשיית חסד עם אותו החסד שהוא עשה לנו.

מנהג ישראל שבכל שמחה – חתונה, ברית, בר מצווה וכד' – בעלי השמחה נותנים מתנה לצדקה. בזה מראה האדם את ההודאה וההכרה שלו לטוב שה' עושה עימו.