אנחנו כבר כמה חדשים בהסגר עם הגבלות ביציאה מביתנו, ואמנם מקלים לאט לאט בהגבלות, אך יש הרבה שעדיין  מנועים מלצאת מביתם. המצב מאוד מטריד ואנשים מתקשים לעמוד בהגבלות שמוטלות עליהם, אחוזים גדולים מהאוכלוסייה לא מצליחים לשמור על ההגבלות.

בפרשת השבוע אנו קוראים על הכהן הגדול שדירתו הייתה בירושלים, ומרגע שהוא מונה לכהן גדול, הוא היה חייב להישאר בירושלים. הוא היה מוגבל לעבודתו בבית המקדש וליציאתו לדירתו בירושלים. הרמב"ם [הל' כלי המקדש פ"ה הל' ז'] כתב 'ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם'. כיצד כובלים אותו, מצירים את צעדיו ומגבילים את תנועותיו? מדוע מכבידים עליו ושמים לכאורה מכשול, שהרי באופן טבעי רוצה אדם לצאת ממקומו ובכך עשוי להפר את האיסור?

הלא לנו ישנו קושי לשמור על ההנחיות כאשר מדובר  בחודשים ספורים, אז כיצד הכהן הגדול יכול לעמוד במגבלה לאורך זמן כה רב?

והקושי בהבנה גדל, כאשר אנחנו למדים כיצד שלמה המלך העניש את שמעי בן גרא, לפני פטירתו של דוד המלך. דוד המלך קרא לשלמה בנו, וציווה עליו לגרום למותו של שמעי בן גרא, משום שהיה מורד במלכות. וכך אמר דוד: "ועתה אל תנקהו, כי איש חכם אתה, וידעת את אשר תעשה לו, והורדת את שיבתו בדם שאול" (מלכים א', ב', ט'). דוד המלך סמך על חוכמתו של שלמה, שיביא למותו של שמעי בן גירא. וכיצד שלמה קיים את צוואת אביו? הוא גזר על שמעי "מעצר בית" בירושלים, והזהיר אותו, שביום בו יפר את צוואתו ויצא מירושלים, הוא יתחייב במיתה. לא מובן כיצד שלמה מקיים את צוואת אביו בכך, שהוא גוזר עליו "מעצר בית" בירושלים. וכי יעלה על הדעת ששמעי יצא מירושלים, ויסכן בכך את חייו? הלא אין ספק, שישנם אנשים שלא יצאו מעולם מגבולות ירושלים, ואין להם שום בעיה לחיות עם זה…

והנה, מתברר ששלמה תכנן נכון, וכעבור שלוש שנים של שהייה בירושלים, שמעי יצא מירושלים, על מנת לרדוף אחר עבדיו שברחו ממנו, בניגוד להוראת שלמה. כששלמה שמע על כך, הוא ציווה את בניהו בן יהוידע להרוג את שמעי.

הגר"ח שמואלביץ בספרו "שיחות מוסר"(פרשת שמות מאמר ל')  הסביר ששלמה הכיר היטב את נבכי נפש האדם. הוא ידע שאדם מסוגל לדור בירושלים, ולא לצאת מחוץ לגבולותיה במשך כל חייו, ולא ירגיש מוגבל בכך. אך כל זה נכון בזמן, שאדם עושה זאת מרצונו הטוב ומבחירתו החופשית. אולם אם נכפה עליו והוא נעשה מוכרח לדבר, ונאסר עליו לצאת מירושלים מחמת גורם חיצוני, אזי ירושלים הופכת בעיניו לבית אסורים. הוא יעשה כל מאמץ כדי לשבור את כבליו, ולפרוץ את חומת בית האסורים, אפילו אם היציאה תעלה לו בחייו, כי כל אדם – לחופש נולד.

זה מה שעשה שלמה לשמעי; הוא ציווה עליו לא לצאת מירושלים, והוסיף על אזהרתו גם שבועה. שלמה ידע, שככל שהוא יוסיף "ויכבול" את ידי שמעי, כך תלך ותתעצם המשיכה שלו לצאת מירושלים, וכך יוכל להורגו. אנחנו יכולים להבין, איך שמעי בן גרא לא הצליח לשמור על הבידוד שנכפה עליו.

אם כן, מדוע כבלו את הכהן הגדול, הצרו את צעדיו והגבילו את תנועותיו?

הרמב"ם כתב: "וּבַיִת יִהְיֶה לוֹ מוּכָן בַּמִּקְדָּשׁ וְהוּא הַנִּקְרָא לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל. וְתִפְאַרְתּוֹ וּכְבוֹדוֹ שֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב בַּמִּקְדָּשׁ כָּל הַיּוֹם. וְלֹא יֵצֵא אֶלָּא לְבֵיתוֹ בִּלְבַד בַּלַּיְלָה אוֹ שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם בַּיּוֹם. וְיִהְיֶה בֵּיתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וְאֵינוֹ זָז מִשָּׁם: המגורים בירושלים נחשבים "לכבודו ולתפארתו" של הכהן, וזה כל ההבדל, בשונה משמעי בן גרא, אין הכהן מרגיש אסור וכבול בירושלים, אלא מרגיש הוא את העצמת כבודו-האישי-האלוקי, ואשר על כן אין השהות בירושלים מהווה בשבילו מעמסה כבדה ובלתי-נסבלת.

גם אנו, אם היינו מרגישים שהמגבלות שמושמות עלינו הן לכבוד ולתפארת, בדומה לכהן הגדול, עבד ה', והמטרה היא לשמור על צלם האלוקים שלנו, היינו מרגישים אחרת ביחס להנחיות.

אנו יכולים להסתכל  ב"מעצר הבית " שנדרש מאתנו  כמו שמעי בן גרא, שהסתכל על ההגבלות  שנגזרו עליו כסוג של כלא או, כמו הכהן הגדול, שהתייחס  להגבלה כמקום כבוד, מקום שבו אנו יכולים לשמור על הקדושה בחיינו. ובהסתכלות הנכונה, אנו יכולים להפוך את הבידוד הכפוי, ממצב מלחיץ למצב בונה ופרודוקטיבי!