"ונפש כי תקריב קרבן מנחה וכו' והביאה אל בני אהרן" (פרק ב' א-ב): מסביר רש"י שפסוק זה מדבר על מנחת עני.

העני מעוניין לזכות במצוות קרבן נדבה.  מנחת העני הינה  מנחה מסולת שמרכיביה זולים  (מפר ואיל). מימון המנחה על ידי העני כרוכה בקשיים, העולים על אלו שבמימון פר ואיל על ידי העשיר. בעוד שבקורבנות האחרים נאמר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַהשם מִן-הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן"‏‏[ג], (הדגש על אדם), בקורבן מנחה נאמר: "וְנֶפֶשׁ, כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַהשם סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ, וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה"‏‏[ד]. (הדגש על נפש). רש"י מסביר את ההבדל כך: "לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה, אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? – עני. אמר הקדוש ברוך הוא, מעלה אני עליו, כאילו הקריב נפשו". כלומר לא רק שאלוקים מעוניין במתנת העני הצנועה, אלא מקבלה בשמחה יותר  מאשר מתנת העשיר.

בעל הטורים מציין : "בעוף ובמנחה לא נאמר לפני ה'" כמו בבן בקר, לפי שעניים מביאים אותם ומתביישים להביא אותם לפני הכל, ולכך אמר לאהרן ולבניו שאינן בפרהסיא והזהיר לאהרן לומר שאף הכהן הגדול אל יבזה מנחת הדל".

לומדים אנו מכאן עד כמה חובה עלינו לשמור כבודו של כל אדם באשר הוא: עני כעשיר, נכשל ומוגבל, לזכור שכל אדם שנברא, בצלם אלוקים הוא, ובמיוחד מבני ישראל עליהם נאמר במסכת אבות (פרק ג' – י"ד) חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנאמר: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

היטיב להמחיש זאת ר' משה קורדובירו ז"ל בספרו תומר דבורה. וכך כתב: "ירגיל עצמו לכבד הנבראים כולם. אחר שיכיר בהם מעלת הבורא אשר יצר האדם בחכמה, ויתבונן בעצמו שהם נכבדים מאוד מאוד, שהרי נטפל יוצר הכל בבריאתם. ואילו יבזה אותם ח"ו נוגע בכבוד יוצרם! למה הדבר דומה? לצורף חכם שיצר כלי בחכמה וכישרון רב, והציג יצירתו בפני בני אדם, התחיל אחד לגנותו ולבזותו. כמה יכעס אותו אומן על כך, מפני שמבזים חכמתו, מאחר שביזו את מעשה ידיו. כך הקב"ה ירע בעיניו אם יבזו שום בריה מבריותיו".

בגמרא מסופר (תענית כ')

 תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.

 'מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על  שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.

 אמר לו: שלום עליך רבי!

 ולא החזיר לו.

אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!

 אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני "כמה מכוער כלי זה שעשית".

 כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשטח לפניו,

ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי!

אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו: "כמה מכוער כלי זה שעשית".

היה מטייל אחריו, עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו,

 והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי!

 אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי?

 אמרו לו: לזה שמטייל אחריך.

 אמר להם: אם זה רבי – אל ירבו כמותו בישראל.

 אמרו לו: מפני מה?

 אמר להם: כך וכך עשה לי.

אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא.

אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.

 מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז'. (תענית כ ע"א)

בגמרא מסופר (תענית כ') על רבי אלעזר בר"ש שהיה רוכב על החמור ושמח שמחה גדולה מפני שלמד תורה הרבה. ונזדמן לו אדם מכוער ביותר, שאמר לו שלום עליך רבי, ור' אלעזר לא החזיר לו, אלא אמר כמה מכוער אתה וכו'. ענה לו האיש: לך ואמור לאומן (הוא הקב"ה) שעשני: כמה מכוער כלי זה שעשית. הבין ר' אלעזר  שחטא, ירד מן החמור וביקש את סליחתו. אח"כ, לימד את תלמידיו עד כמה צריך להזהר בכבודו של כל אדם.

במסכת אבות כתוב  (פרק ד' ה') איזהו מכובד? המכבד את הבריות שנאמר (שמואל א' ב' ל') "כי מכבדי אכבד וגו'". הראשונים תמהו, מה הראיה מהפסוק שעוסק בכבודו של הקב"ה? אלא ללמוד הימנו כבודן של הבריות? ומפרש רבנו ירוחם ממיר: המכבד את בריותיו של הקב"ה – הרי הוא כמכבד את בוראם יוצרם ממש. כבוד האדם שנברא בצלם אלוקים הוא כבוד אלוקים ממש, וזהו "כי מכבדי אכבד" – "מכבדי" – הריהו כאילו כיבדת כביכול את אלוקים בעצמו.

ומאידך מזהיר שלמה המלך ע"ה במשלי (פרק י"ז)  "לועג לרש חרף עושהו" ומפרש הגר"א: יהודי בור ועם הארץ מחסרון שכלו ומיעוט כשרונותיו הוא בבחינת "רש" והלועג עליו – חרף עושהו, חרף את הקב"ה שבראו!