"את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אתם תאכלו" (ויקרא פרק י"א, ט')

 "כל שיש לו קשקשת – יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת" . (מסכת נדה דף נא עמוד ב)

בספר דברים (י"ד, ט') שם נכתב: את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו. ובגמרא (נידה נא): מתני כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. ושואלת הגמרא (שם): …ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר אר אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר.

פירוש – הדגים המותרים באכילה הם אלו שיש להם קשקשת וסנפיר ומוסיפה לנו המשנה ידיעה מופלאה: אין בכל היקום דג עם קשקשת בלבד! וכל דג שיש לו קשקשת חייב שיהיה לו גם סנפיר. ועל כך שואלת הגמרא אם כן מדוע לא הסתפקה התורה בכתיבת סימן אחד והוא הקשקשת, כי כאמור אם לדג יש קשקשת אז ודאי שיש לו גם סנפיר ועל זה השיבה הגמרא, להגדיל תורה ולהאדירה. כלומר, שדבר זה נעשה כדי להחכים אותנו בעוצמה האלוקית של התורה.

התורה קובעת סימנים לדגים כשרים והם סנפיר וקשקשת. הסנפיר הוא הכוח איתו הדג שט במים ותפקידו להניע את הדג. הקשקשת הם השריון על עור הדג. חז"ל קבעו שכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אבל דג שיש לו סנפיר לאו דווקא יש לו קשקשת לכן הסנפיר לבד אינו סימן של כשרות, אם כן נשאלת השאלה – למה בכלל מוזכר הסנפיר כסימן? על זה עונה הגמרא "יגדיל תורה ויאדיר". מעבר לפשט של התירוץ הזה, להחכים אותנו בעצמה של התורה, יש, אולי, מסר חשוב לנו כעם.

עם ישראל נמשלו לדג. בראשית היווצרות העם היהודי יעקב מברך את בניו שנולדו במצרים: "וידגו לרוב בקרב הארץ". למה נמשל עם ישראל לדג?

מסופר בתלמוד שפעם אחת גזרה המלכות הרשעה על ישראל שלא יעסקו בתורה, אך רבי עקיבא וחבריו לא נשמעו לגזירה והמשיכו ללמוד תורה. אדם בשם פפוס בן יהודה, שפגש את רבי עקיבא, שאל אותו: מדוע אתה עובר על מצוות המלך ומסכן את חייך?

השיב לו רבי עקיבא במשל:

"הלך לו השועל על שפת הנהר, כשלפתע ראה דגים המתרוצצים כה וכה. "מדוע אתם רצים" שאל אותם השועל, והם השיבו כי הם חוששים מן הדייגים המנסים ללכוד אותם ברשת.

"יש לי עצה בשבילכם" אמר השועל הערמומי. "בואו ועלו אל היבשה, ואני אמצא לכם מקום מחבוא טוב במערות ובנקיקי סלעים".

"עליך אומרים שאתה הפיקח שבחיות?" התפלאו הדגים. "אתה הרי הטיפש שבהם! אנו יכולים לחיות רק במים, ואתה מייעץ לנו לעלות ליבשה? אם אנו חוששים לחיינו בתוך המים, על אחת כמה וכמה שנחשוש מחוצה להם"!

"אנו היהודים דומים לדגים" סיים רבי עקיבא את דבריו. "התורה היא חיינו, כמו שנאמר בפסוק "כי היא חייך ואורך ימיך", ואילו אתה מייעץ לי להפסיק ללמוד אותה"?

(סוף הסיפור עצוב למדי: לאחר זמן לא רב שוב נפגשו רבי עקיבא ופפוס, הפעם בבית הסוהר. רבי עקיבא נתפס בשל 'חטא' לימוד התורה, אך פפוס נאסר בשל עבירה פלילית. "אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה" הכריז פפוס, "ואוי לו לפפוס, שנתפס על דברים בטלים". זמן קצר לאחר-מכן הוצא רבי עקיבא להורג בפקודת המלך).

עם ישראל שטים בים-ההיסטוריה וכדי לשרוד במים עם ישראל צריך שתי תכונות: הקשקשים, זה השריון, שהוא התורה, המצוות, המנהגים ומסורת אבות אבל בעצם קיומם עם ישראל מהגרים ממקום למקום. הם צריכים את התכונה של הסנפיר כדי לנווט להם בדרך. הם צריכים את היכולת לקחת את השריון הזה לכל מקום ומקום שהם שטים אליו בחיים שלהם.

יש שתי דרכים, שתי גישות להישרדות – היו יהודים שחשבו שהתכונה של הסנפיר מספיקה להם. כלומר, שהם יכולים ללכת ממקום למקום ושם ישתלבו וינהגו כדרכי הגויים ויש יהודים שחשבו שהתכונה של הקשקשת, השריון, מספיקה כלומר, הם יחיו לבד, יקיימו את התורה והמצוות בינם לבין עצמם ויבדלו מהגויים לגמרי וזה ישמור עליהם. גם שיטה זו לא עבדה. השיטה היחידה שמאפשרת לעם ישראל לשרוד, היא לחיות על פי שתי התכונות האלה גם יחד – לשמור על התורה והמצוות, המנהגים והמסורת וגם לדעת איך לנווט בחכמה בין אומות העולם, בכל מקום אליו ילכו ואז יזכו למלא את ייעודם וכך להגדיל תורה ולהאדירה.