"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב".

מפרש רש"י: "דבר נא- אין נא אלא לשון בקשה. בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק, אברהם, 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם".

נראה מוזר שהקב"ה, כביכול, צריך לבקש מישראל שיעשו בשבילו משהו. הרי ה' מצווה ולא מבקש. ובכל זאת, פונה ה' לישראל בלשון בקשה, שילכו ויקבלו מהמצרים כסף וזהב. רש"י מסביר שכל זה היה על-מנת לקיים את ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם שיצאו ברכוש גדול.

נשאלת השאלה, מהי החשיבות הגדולה הזאת של ה'רכוש גדול', שה' הבטיח לאברהם ושבגינה עיכב הקב"ה את בני-ישראל במצרים? מדוע היה צורך שהמצרים יתנו לישראל רכוש זה, וכי הקב"ה לא היה יכול לדאוג לכך, כפי שהוריד את המן ואת השלו?

הרש"ש על הש"ס (רבי שמואל שטראשון שפירושו מודפס בסוף הגמרות) השיא את בתו לבנו של עם הארץ בגלל מעשה שהיה וכך היה – הרש"ש היה ממונה על גמ"ח של כספים וכיון שהיו אלו כספי הקדש הוא הקפיד מאוד שהלווים יחזירו את ההלוואה בזמן.

יום אחד, בא אחד הלווים והחזיר את הכסף לרש"ש, אלא שבאותה שעה היה הרש"ש שקוע בסוגיא בגמרא. לקח הרש"ש את הכסף שנמסר לו ובלא משים הניחו בין דפי הספר. בלילה, לאחר שסיים את חוק לימודו, הוא עיין בפנקס הלווים. הוא ראה שפלוני זה היה צריך להחזיר את החוב ולא בא. הוא חשב שמא אין לו ממה לשלם והמתין לו כמה ימים.

לאחר כמה ימים ראה הרש"ש שהלה לא בא ואפילו לא בא לבקש הארכה או להתנצל והקפיד עליו. הוא שלח שליח לביתו של אותו אדם שעליו לסור ולשלם את החוב מיד. בא אותו לווה ואמר לרש"ש שהוא כבר שילם את הכסף ומסר אותו במו ידיו לרב, אך הרב לא האמין לו בטענה שהוא רושם בצורה מסודרת כל כסף שהוחזר. בינתיים יצאה שמועה בכל העיר כי אותו אדם לא משלם את הגמ"ח ומחמת הבושה הגדולה הוא נאלץ לעקור מאותה העיר עם משפחתו ועבר לגור בעיר אחרת.

והנה, כעבור כמה חודשים פתח הרש"ש את אותה הגמרא ומצא בה את השטרות של אותו פלוני והבין שהלה צדק לכל אורך הדרך. הוא מיד קרא לאותו יהודי והתנצל בפניו. אמר לו אותו יהודי, מה תועיל ההתנצלות והרי כל העיר מחזיקים אותי לגנב ולרשע. אמר לו הרב שהוא מוכן להתנצל בפני כל הקהילה בשבת הקרובה. אמר לו אותו אדם, הרי יאמרו כולם שכדי לפייסני אתה עושה כן. אמר לו הרש"ש, אם כך הדבר – יש לי בת. אני מוכן להשיאה לבנך ובכך ידעו כולם שהצדק עמך, שאם לא כן כיצד יסכים הרב להשיא את בתו, שכל גדולי הדור רצו לכלה לבנם? וכך היה. עד כאן הסיפור על מעשה עם הרש"ש.

אף לעניין בני ישראל- העניין איננו כספי בלבד. בני ישראל הם בעלי נפש שפלה של עבדים ופגועים משכניהם המצרים, שהתעללו בהם לאורך השנים. לכן היה צורך שדווקא אותם מצרים שפגעו בהם הם אלו שיתנו את הכסף והזהב ובכך יסירו את חרפת העבדות שגרמו לבני ישראל.

לא הכל זה כסף ולא תמיד הכסף יכול לעזור. הכסף שבני ישראל קבלו ממצרים והרכוש הגדול לא עזר להם הרבה, הרי אי אפשר לעשות קניות במדבר. כמו-כן אנו יודעים שעם הזהב עשו דברים רעים, את עגל הזהב ובכל זאת ה' הבטיח לאברהם שאחרי שישראל יהיו עבדים, לא רק שיצאו מהעבדות אלא אף יהיו עשירים, משום שהצורך לספק להם רכוש גדול לא היה כדי שיהיו להם מזוודות של כסף וזהב אלא כדי להחזיר להם את הגאווה ואת כבוד העצמי. דווקא אותם אנשים שהתייחסו אליהם כמו כלום, כשפלים ביותר, כעת נותנים וחולקים איתם את רכושם ומתייחסים אליהם כשווים.

הרכוש והכבוד העצמי הזה, הגבהות משפלות ועבדות, היה שווה מכל ערך כספי. כמו שלהחזיר את הכסף ללווה מהסיפור לא היה עוזר לו. היה על הרב למצוא דרך לבנות את הכבוד והמעמד החברתי של היהודי מחדש.

כסף יכול להיות חשוב אבל כסף זה לא הכל. הכבוד העצמי הוא מעל הכסף וכבוד עצמי הינו 'רכוש גדול'.