מצווה להקבר בארץ ישראל

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו…" (שמות י"ג, י"ט).

הגמרא  (מועד קטן דף כ"ה א') מספרת:

 כשנפטר רב הונא מן העולם העלו את ארונו לארץ ישראל וקברוהו שם. רש"י שם מפרש (לפי הנוסחא שב"עין יעקב"), שזה שהעלוהו היה מפני שכל הנקבר בארץ ישראל נקבר בלא חטא שנאמר: "העם היושב בה נשוא עון" (ישעיהו ל"ג, כ"ד), ואין ישיבה בארץ אלא לקבורה.

כנגד זה מצינו בתלמוד הירושלמי (סוף כלאים מ"ג עמוד א')

 שרבי בר קיריא ורבי אלעזר היו מטיילין באסטירין וראו ארונות קבורה שהיו מחוץ לארץ ישראל. אמר רבי בר קיריא לרבי אלעזר מה הועילו אלו? אני קורא עליהם: "ונחלתי שמתם לתועבה" – בחייכם, "ותבואו ותטמאו את ארצי" (ירמיהו ב', ו') – במיתתכם. אמר לו: כיוון שהן מגיעין לא"י, הם נוטלים גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב "וכפר אדמתו עמו" (דברים ל"ב, מ"ג).

לכאורה מוצאים אנו שתי דעות בעניין קבורת בני חוץ לארץ בארץ ישראל. דעת רוב האמוראים לפיה יש עניין וזכות להקבר בארץ ישראל, אף למי שלא דר בה כל ימיו, וכנגדה דעת בר קיריא המוזכר בירושלמי, שאדרבא יש טענה על מי שכל ימיו לא בא לדור בארץ ישראל, ורק לאחר מותו בא להקבר שם.

ישנן חילוקי דעות נוספים: בשו"ת בית דוד (לר"ד מסלוניקי סוף סימן ק"ט) מדייק מדברי  רש"י הנ"ל, שלדעתו לא זו בלבד שיש זכות בקבורת ארץ ישראל, אלא שעיקר מצוות הישיבה בארץ ישראל היא כדי למות ולהיקבר בה.

 לכן אומר רש"י:

 "אין ישיבה בארץ אלא לקבורה",

 כלומר, מצוות הישיבה האמיתית היא כאשר נקברים בארץ, אך אינם תולים בה את מצוות הישיבה בחיים!

שאלה החוזרת על עצמה בכמה וכמה ספרי שו"ת, מופיעה לראשונה בשו"ת מהרלב"ח (לר' לוי בן חביב סי' ס"ג):

 "צורבא דרבנן שמת בחו"ל, ולא פקד שיעלוהו בניו לארץ ישראל, ורצו בניו להעלותו, אך נסתפקו אם מן הראוי לעשות כך, מצד אחד גדולה מעלת הקבורה בארץ, ומאידך גיסא יתכן שכיוון שהיה תלמיד חכם, היה בדעתו לנהוג כרבי בר קיריא ולא להיקבר בארץ ישראל".

 בהקדמה לתשובתו פוסק המהרלב"ח שכל הדיון בענין כזה שייך רק בתנאי, ואכן מסתבר להניח, שהסיבה לאי הצווי של הנפטר לקברו בארץ ישראל היא אכן מפני החשש לדעת רבי בר קיריא, אבל אם יש הסתברות שטעמים אחרים מנעוהו מלצוות על כך כגון שדעתו לא היתה צלולה, או שבניו הם חסידים גדולים ועשירים מאד ויתכן שהוא סמך עליהם שיעלוהו מבלי צווי, במקרים אלו חייבים הם להעלותו ללא ספק.

 לעצם השאלה אומר המהרלב"ח שאף אם היה אותו חכם נגלה דעתו בפרוש בחייו שלא יעלוהו לארץ ישראל, היה מן הראוי להתעלם מבקשתו ולהעלותו. מכיוון שזוהי דעת רוב האמוראים (ואף על פי שמצינו בגמרא שלפעמים כאשר מתו אמוראים נהגו עימם כפי שהיתה דעתם בהלכה ולא כפי שנפסקה ההלכה לרבים, כאן שונה הדין. מפני שבימינו אין בנמצא תלמיד חכם שיכול לסמוך על דעתו ולעשות מעשה בסברתו, אלא עליו לנהוג כפי ההלכה המקובלת וכן עלינו לנהוג עמו).

אמנם עליהם להעלותו רק אם אכן לא ציווה כלום, אבל אם בפירוש ציווה שלא יעלוהו, לכתחילה אין להעלותו משום שיתכן שמי שאינו רוצה לעלות ולהקבר בארץ ישראל, אין מועילה לו כלל הקבורה בארץ ואינו מתכפר על ידה.