הקב״ה מצווה את משה ואהרן ללכת אל פרעה ולדרוש את שחרור בני ישראל.
היינו מצפים שהתורה תעבור מיד לספר על העימות הדרמטי עם מלך מצרים.
אך לפתע התורה עוצרת ואומרת:
אלה ראשי בית אבותם.
(שמות ו, יד)
ואז היא מונה את משפחות ראובן, שמעון ולוי — עד שמגיעה לייחוסם של משה ואהרן.
מדוע התורה מפסיקה את סיפור הגאולה ברגע כה מותח?
מדוע היא קוטעת את הדרמה של הגאולה ברשימת יוחסין?
התורה מלמדת כאן יסוד נצחי: הגאולה אינה מתחילה בארמון של פרעה.
היא מתחילה בבית יהודי.
כלל ישראל נבנה ממשפחות, מחינוך, מן העבודה השקטה והנאמנה של הורים, סבים וסבתות (זיידעס ובאביס).
משה רבנו נולד עם נשמה נדירה וגדולה מאין כמותה.
אבל גם הנשמה הגדולה ביותר בהיסטוריה זקוקה לבית של אמונה, מסירות ואומץ כדי שגדלותה תתגלה ותעוצב.
לכן התורה מקדימה ואומרת:
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי.
(שמות ב, א)
ובהמשך פרשתנו היא חוזרת ומפרטת את הרקע המשפחתי כולו.
עוד לפני שיש משה המנהיג — יש בית יהודי.
עוד לפני שיש גאולה — יש חינוך.
משה לא גדל לבדו.
עמרם ויוכבד העזו לבנות מחדש את ביתם בשעה שאחרים נשברו מול גזירת פרעה.
מרים הזכירה לאביה שהייאוש חמור מן הגזירה.
מרים עמדה על היאור לשמור על אחיה.
שפרה ופועה סיכנו את חייהן כדי להציל תינוקות יהודיים.
ואפילו בת פרעה גילתה רחמים.
משה גדל בתוך אווירה של אומץ, אמונה, מסירות נפש ואהבה.
ולכן התורה מפרטת את משפחתו.
היא מלמדת שגם הנשמות הגדולות ביותר זקוקות לבית של תורה כדי להיות מי שהן נועדו להיות.
עוד לפני שהקב״ה מינה אותו, אופיו של משה כבר האיר:
• הוא רואה מצרי מכה איש עברי.
• הוא רואה שני יהודים נצים.
• הוא מציל את בנות יתרו.
מנהיגות איננה תפקיד. היא מהות.
והמהות נבנית בבית.
שלמה המלך אומר:
חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.
(משלי כב, ו)
הקב״ה סידר שמשה יגדל בשני עולמות — בבית לוי של תורה ומסירות, ובארמון פרעה של עוצמה ותרבות.
אך זהותו נחתמה בזרועות אמו, באומץ אחותו, ובאמונת עמו.
לכן התורה עוצרת את סיפור הגאולה ומספרת לנו על משפחתו של משה.
משום שכלל ישראל אינו שורד מניסים בלבד.
הוא שורד מבתים.
רבי זושא מאניפולי אמר:
כאשר אבוא לפני הקב״ה לאחר מאה ועשרים שנה, לא ישאלו אותי: מדוע לא היית משה רבנו?
ישאלו אותי: זושא, מדוע לא היית זושא?
מדוע לא מימשת את כל מה שהיה ביכולתך להיות?
האדם נמדד לפי הכלים שהקב״ה נתן לו — ורבים מן הכלים הללו ניתנים בבית.
משה נעשה משה משום שהיה לו בית שבנה אותו, משפחה שהאמינה בו עוד לפני שהעולם הכיר את שמו.
שיר יהודי בן זמננו מבטא אמת זו במילים פשוטות:
“מי יהיה הזיידי של ילדיי אם לא אני?
מי יהיו הזיידעס שלהם אם לא אנחנו?”
ואנו יודעים שגם סבתות — הבאביס — מעצבות אמונה, אהבה ואופי בחום, בדוגמה אישית, במסירות ובתפילה.
השלשלת כעת בידינו.
חז״ל אומרים:
כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו.
עיצוב נשמה יהודית הוא יצירת חיים לדורות.
זוהי שליחותם של סבים וסבתות — זיידעס ובאביס — הורים ומחנכים.
התורה קוטעת את סיפור הגאולה כדי להזכיר לנו:
כלל ישראל נבנה בסלון, סביב שולחן שבת, בקריאת שמע שלפני השינה, בסיפורים על ברכי סבא וסבתא.
תפקידנו לבנות בתים של יהדות — מלאי תורה, מנהגים, אהבה, שלום בית, מסירות ואמונה בה'.
בתים שבהם ילדים לומדים לחיות למען דבר גדול מהם.
בתים שנכדים ירצו לשבת בהם ולהמשיך את הדרך.
משה רבנו נעשה משה משום שהיה לו בית שטיפח אותו, משפחה שהאמינה בו ומחנכים שהדריכו אותו.
גם לנו ניתנה אותה הזדמנות.
ולכן בכל עת, בכל רגע, ובכל מצב עלינו לשאול את עצמנו:
• איך אני יכול להיות זיידי מצליח לילדיי?
• איך אהיה באבי שנכדיי יזכרו?
• איך אבנה בית שהם ירצו להוריש לדורות הבאים?
כי כלל ישראל שורד כאשר אנו סבים וסבתות — זיידעס ובאביס לילדינו,
בבתים מלאי יהדות, מנהגים, אהבה, שלום, מסירות ואמונה בה'.
*הרב אליעזר שמחה וייס*

*כלל ישראל שורד כשאנחנו זיידעס ובאביס- סבים וסבתות*
הקב״ה מצווה את משה ואהרן ללכת אל פרעה ולדרוש את שחרור בני ישראל.
היינו מצפים שהתורה תעבור מיד לספר על העימות הדרמטי עם מלך מצרים.
אך לפתע התורה עוצרת ואומרת:
אלה ראשי בית אבותם.
(שמות ו, יד)
ואז היא מונה את משפחות ראובן, שמעון ולוי — עד שמגיעה לייחוסם של משה ואהרן.
מדוע התורה מפסיקה את סיפור הגאולה ברגע כה מותח?
מדוע היא קוטעת את הדרמה של הגאולה ברשימת יוחסין?
התורה מלמדת כאן יסוד נצחי: הגאולה אינה מתחילה בארמון של פרעה.
היא מתחילה בבית יהודי.
כלל ישראל נבנה ממשפחות, מחינוך, מן העבודה השקטה והנאמנה של הורים, סבים וסבתות (זיידעס ובאביס).
משה רבנו נולד עם נשמה נדירה וגדולה מאין כמותה.
אבל גם הנשמה הגדולה ביותר בהיסטוריה זקוקה לבית של אמונה, מסירות ואומץ כדי שגדלותה תתגלה ותעוצב.
לכן התורה מקדימה ואומרת:
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי.
(שמות ב, א)
ובהמשך פרשתנו היא חוזרת ומפרטת את הרקע המשפחתי כולו.
עוד לפני שיש משה המנהיג — יש בית יהודי.
עוד לפני שיש גאולה — יש חינוך.
משה לא גדל לבדו.
עמרם ויוכבד העזו לבנות מחדש את ביתם בשעה שאחרים נשברו מול גזירת פרעה.
מרים הזכירה לאביה שהייאוש חמור מן הגזירה.
מרים עמדה על היאור לשמור על אחיה.
שפרה ופועה סיכנו את חייהן כדי להציל תינוקות יהודיים.
ואפילו בת פרעה גילתה רחמים.
משה גדל בתוך אווירה של אומץ, אמונה, מסירות נפש ואהבה.
ולכן התורה מפרטת את משפחתו.
היא מלמדת שגם הנשמות הגדולות ביותר זקוקות לבית של תורה כדי להיות מי שהן נועדו להיות.
עוד לפני שהקב״ה מינה אותו, אופיו של משה כבר האיר:
• הוא רואה מצרי מכה איש עברי.
• הוא רואה שני יהודים נצים.
• הוא מציל את בנות יתרו.
מנהיגות איננה תפקיד. היא מהות.
והמהות נבנית בבית.
שלמה המלך אומר:
חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.
(משלי כב, ו)
הקב״ה סידר שמשה יגדל בשני עולמות — בבית לוי של תורה ומסירות, ובארמון פרעה של עוצמה ותרבות.
אך זהותו נחתמה בזרועות אמו, באומץ אחותו, ובאמונת עמו.
לכן התורה עוצרת את סיפור הגאולה ומספרת לנו על משפחתו של משה.
משום שכלל ישראל אינו שורד מניסים בלבד.
הוא שורד מבתים.
רבי זושא מאניפולי אמר:
כאשר אבוא לפני הקב״ה לאחר מאה ועשרים שנה, לא ישאלו אותי: מדוע לא היית משה רבנו?
ישאלו אותי: זושא, מדוע לא היית זושא?
מדוע לא מימשת את כל מה שהיה ביכולתך להיות?
האדם נמדד לפי הכלים שהקב״ה נתן לו — ורבים מן הכלים הללו ניתנים בבית.
משה נעשה משה משום שהיה לו בית שבנה אותו, משפחה שהאמינה בו עוד לפני שהעולם הכיר את שמו.
שיר יהודי בן זמננו מבטא אמת זו במילים פשוטות:
“מי יהיה הזיידי של ילדיי אם לא אני?
מי יהיו הזיידעס שלהם אם לא אנחנו?”
ואנו יודעים שגם סבתות — הבאביס — מעצבות אמונה, אהבה ואופי בחום, בדוגמה אישית, במסירות ובתפילה.
השלשלת כעת בידינו.
חז״ל אומרים:
כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו.
עיצוב נשמה יהודית הוא יצירת חיים לדורות.
זוהי שליחותם של סבים וסבתות — זיידעס ובאביס — הורים ומחנכים.
התורה קוטעת את סיפור הגאולה כדי להזכיר לנו:
כלל ישראל נבנה בסלון, סביב שולחן שבת, בקריאת שמע שלפני השינה, בסיפורים על ברכי סבא וסבתא.
תפקידנו לבנות בתים של יהדות — מלאי תורה, מנהגים, אהבה, שלום בית, מסירות ואמונה בה'.
בתים שבהם ילדים לומדים לחיות למען דבר גדול מהם.
בתים שנכדים ירצו לשבת בהם ולהמשיך את הדרך.
משה רבנו נעשה משה משום שהיה לו בית שטיפח אותו, משפחה שהאמינה בו ומחנכים שהדריכו אותו.
גם לנו ניתנה אותה הזדמנות.
ולכן בכל עת, בכל רגע, ובכל מצב עלינו לשאול את עצמנו:
• איך אני יכול להיות זיידי מצליח לילדיי?
• איך אהיה באבי שנכדיי יזכרו?
• איך אבנה בית שהם ירצו להוריש לדורות הבאים?
כי כלל ישראל שורד כאשר אנו סבים וסבתות — זיידעס ובאביס לילדינו,
בבתים מלאי יהדות, מנהגים, אהבה, שלום, מסירות ואמונה בה'.
*הרב אליעזר שמחה וייס*

בכבוד רב
הרב אליעזר שמחה ווייס