פרשת כי תשא – מורשת התורה | הרב אליעזר שמחה וויס שליט"א | האתר הרשמי

וראית את־אחרי ופני לא יראו

rivkacoi_admin — Thu, 23 Mar 2023 22:31:24 +0000

כי תשא *וראית את־אחרי ופני לא יראו:* (שמות פרק לג פסוק כ"ג)

פעמים רבות אנשים שואלים "למה?". ישנם כאלו שמתנסחים "למה קורים דברים רעים לאנשים טובים?" או "מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו?"

שאלה זו אינה שאלה מודרנית וכבר נשאלה על ידי משה רבנו לקדוש ברוך הוא – "הודיעני נא את דרכיך" – אומרים חכמים במדרש, משה רבנו ביקש להבין את דרכי הבורא, מדוע יש צדיק ורע לו ויש רשע וטוב לו?… מה ענה לו הקדוש ברוך הוא? – תשובה מדהימה – "וראית את אחורי ופני לא יראו". פירוש: את הפנים – קדימה, לא תוכל לראות, העתיד נסתר מעיני האדם. אולם "וראית את אחורי" – לאחר האירוע – לאחר זמן, תוכל להבין היטב את מהלך העניינים. לאחר זמן, זה יכול להיות אחרי שעה, אחרי יום, אחרי חמש שנים, ולפעמים רק לאחר המוות…

ר' משה סופר, החת"ם סופר (1762-1839) נחשב לעילוי מגיל צעיר מאוד. כשהיה בן עשר כבר היה מתלמידיו המצטיינים של ר' נתן אדלר. תלמידיו של ר' נתן אדלר היו מעבירים באותה תקופה חלק מחידושיהם בכל שבת לבני הקהילה. כשהגיע זמנו של משה סופר הצעיר לחלוק את דברי תורה שלו, הוא הציג רעיון מאת סבא רבא שלו, רבי שמואל שאטין כ"ץ : [ה'ת"ד, 1644 – י"ד בתמוז ה'תע"ט, ביולי 1719] שנודע בכינוי המהרשש"ך היה מרבני יהדות אשכנז והיה ידוע במקום כגדול הדור עוד בחייו. משה סופר הצעיר המשיך והראה מדוע הרעיון שגוי והציע גישה אחרת. כששמע אביו של משה הצעיר את דבר התורה, הוא סטר לבנו ונזף בו על החוצפה שבחוסר ההסכמה עם פירושו של הסבא רבא שלו. למשמע הדברים ציווה ר' נתן אדלר על משה הצעיר להתרחק מבית הוריו ולקח אותו לביתו. הסידור הזה לא עבד כי למשה הצעיר היה קשה להיות כל כך קרוב לבית מבלי שיוכל לראות את הוריו. לכן בשנת 1776, הוא נסע למיינץ כדי ללמוד אצל ר' יעקב משה דוד טבלי שייאר. לצבא הצרפתי היו כוחות במיינץ. חיילים אלו חיו בבתיהם של המקומיים. חייל לא יהודי בשם פאול דה מונפורט גר באותו בית עם החתם סופר והחתם סופר לימד את החייל לדבר גרמנית. החייל אהב את החת"ם סופר בגלל אופיו הטוב וכיבד את העם היהודי בגללו. למרות שהחת"ם סופר הסתדר עם החייל, הוא הרגיש רע שהוא צריך לבטל מלימוד התורה שלו כדי ללמדו גרמנית. היה לו קשה להתרחק מפרנקפורט ולכן לאחר תקופה קצרה, הוא חזר לפרנקפורט כדי ללמוד אצל ר' נתן אדלר.

33 שנים לאחר מכן בשנת 1809 כשמלחמות נפוליאון החלו, במלחמת הקואליציה החמישית פלשו הצרפתים לפרסבורג, שם שימש החת"ם סופר כאב"ד. באותה תקופה שני יהודים היו מעורבים בהברחת נשק ונקלעו לסכסוך כספי. הסכסוך נידון על ידי בית דין פרשבורג, אך אחד המתדיינים לא אהב את התוצאה ולכן הודיע לצרפתים על הברחת הנשק. כאשר נודע לצרפתים כי בית דין פרשבורג ידע על פעולת הנשק ולא דיווח על כך, הם זימנו את החת"ם סופר לבית דין צבאי (למרות שהחתם סופר עצמו לא ישב כדיין באותו תיק).

כאשר החת"ם סופר נכנס לאולם, הקצין הצרפתי שעמד בראש בית הדין זיהה מיד את החת"ם סופר ועצר את ישיבת בית המשפט. הקצין ביקש מהחת"ם סופר להתלוות אליו לחדר פרטי שבו הם התחברו מחדש והקצין הבטיח לחת"ם סופר שאין לו ממה לדאוג משום שהוא (הקצין) יודע שהחתם סופר הוא אדם טוב ולא יכול להיות שהיה מעורב בהברחת נשק. רבי שלמה סופר-שרייבר זצ"ל, הרב מברגסאס, הונגריה, רשם את הסיפור הזה על סבו בספרו "חוות המשולש". הוא מעיד שם שהחת"ם סופר היה אומר לעתים קרובות ש"וראית את אחורי ופני לא יראו" מתייחס לעובדה שכאשר משהו קורה, לא אנחנו מבינים. מדוע. לא תמיד אנחנו מבינים למה אלוקים תכנן את זה ככה. אנחנו לא מבינים האירועים כאשר הם קורים (ופני לא יראו). עם זאת, כשאנחנו מסתכלים על דברים בדיעבד (וראית את), אנחנו יכולים לפעמים למצוא תשובות. במשך שנים רבות, החת"ם סופר לא הבין מדוע היה עליו לעזוב את ביתו, לעזוב את פרנקפורט, או מדוע התקרב לחייל הצרפתי ההוא. רק שלושים שנה לאחר מכן הוא הבין טוב יותר את תקופתו הקצרה במיינץ.

אותו רעיון חל על כל אחד מאיתנו. ה' תמיד מכוון את צעדינו בכל שנייה ביום. אבל רק לפעמים ניתנת לנו הזכות לראות רטרואקטיבית כמה הוא משגיח עלינו שומר עלינו ועוזר לנו!

כוח הבנים בא מכוח האבות

rivkacoi_admin — Mon, 14 Feb 2022 21:57:59 +0000

במידה רבה, חמשת הפרשיות האחרונות של ספר שמות עוסקות כולן במצוות בניית המשכן.
נראה מכל פסוקי התורה שמתחילים "וידבר ה' אל משה לאמר…" שמשה רבינו הוא האדם שקיבל את האחריות לבנות את המשכן.
יחד עם זאת, אנו למדים בפרשת השבוע שהאחראי האמיתי על הבנייה לא היה משה רבנו. אדרבא, זה היה אחיינו – "בצלאל בן אורי בן חור". [שמות ל"א ב] .

'הדעת זקנים '(פירוש לתורה שנכתב על ידי בעלי התוספות) תוהה מדוע התורה עוקבת באופן לא אופייני אחר אילן היוחסין של בצלאל שלושה דורות אחורה עד לסבו, חור.
השאלה בולטת עוד יותר מכיוון שרק ארבעה פסוקים מאוחר יותר, כאשר התורה מציגה את עוזרו של בצלאל, אהליאב בן אחיסמך, התורה מזכירה רק את שם אביו, לא את שם סבו.
'הדעת זקנים '(פירוש לתורה שנכתב על ידי בעלי התוספות ) תוהה מדוע התורה עוקבת באופן לא אופייני אחר אילן היוחסין של בצלאל שלושה דורות אחורה עד לסבו, חור.
השאלה בולטת עוד יותר מכיוון שרק ארבעה פסוקים מאוחר יותר, כאשר התורה מציגה את עוזרו של בצלאל, אהליאב בן אחיסמך, התורה מזכירה רק את שם אביו, לא את שם סבו.
'הדעת זקנים' עונה כי אזכור אילן היוחסין של בצלאל עד לסבו חור נעשתה מאחר שחור נהרג כתוצאה מסירובו להיענות לרצון העם לבנות עגל זהב. ומכיוון שהמשכן בא לכפר על חטא עגל הזהב, היה זה רק ראוי שהתורה תציין כי על נכדו של חור בצלאל הוטל לבנות את המבנה כדי שעל ידי כך ישיג כפרה על החטא שניסה חור להפסיק.
ה' זכר את הקורבן של חור. ההשגחה האלוקית לעתים מתגלה לנו לאט לאט , אבל בסופו של דבר, הזכות והכשרון של סבא וסבתא, ומעבר לכך לא נשכח . לכן, ראוי היה שנכדו של חור יהיה האדריכל והבונה של המשכן כהשלמה למעשה חור ..
פרשנות זו של 'דעת הזקנים' היא הוכחה למה שקורה בחיים כל כך הרבה פעמים – אלא שאנחנו לא תמיד חיים מספיק זמן כדי לראות את זה. פעמים רבות, העובדה שסבים וסבתות מספקים מקור גדול של כשרון והשראה לנכדיהם חומקת מאיתנו. מכיוון שאנו חיים קצרים יחסית, לא תמיד נוכל לראות את ההשגחה האלוקית פועלת. דברים קוראים והם לא מובנים לנו ולא נתפסים ואנו לא רואים השתלשלות העניינים . 'הדעת הזקנים' מציין דוגמה למצב כזה. הכישרון מסירות וההשראה שסיפק סבא חור אפשרו לנכד לכפר על חטאו של כלל ישראל בסגידה לעגל הזהב.
חור היה זיידה (סבא) שנתן השראה לנכד שלו .
כששאלתי את אבי ע.ה. מה לעשות במצב מסוים? או למה אנחנו עושים דבר מסוים בצורה כזו או אחרת ולמה אנו נוהגים כך וכך? הוא היה עונה לי :" כי ככה זיידה (סבא)שלך עשה את זה"!
(ובובי) – סבא וסבתא -חשובים כל כך להתפתחות של הנכדים שלהם, ויש להם מקום מיוחד בהבטחת זיידס האמונה והמשך הדרך של הנכדים שלנו.
"עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם"( משלי יז', ו')
מהם שאבנו ,ומהם שאבו כל ישראל . בבחינת מעשה אבות יעשו בנים.

תעריך את מה שיש לך בידיים !

rivkacoi_admin — Mon, 14 Feb 2022 21:50:09 +0000

תעריך את מה שיש לך בידיים !

כשהתורה מספרת לנו על הלוחות שקיבל משה, עשרת הדיברות על לוחות אבן, היא מציינת שעשית הדברות נכתבו באצבע אלוקים, ולא נותנת פרטים נוספים. בהמשך הפרשה, לפני שמשה שובר את הלוחות, התורה מגלה לנו עוד פרט לגביהם – באורח נס, הלוחות היו ניתנים לקריאה משני צדדיהם, למרות שהאותיות נחקקו וחדרו לעומקה של האבן. התורה מתארת לנו את הלוחות בצורה סופרלטיבית – הלוחות היו מעשי ידיו של ה' וכתב היד שעליהם היה כתב ידו של ה' החרות בהם.

המקום ההגיוני יותר לתאר את הייחודיות הזו של הלוחות היה בזמן שהם ניתנו, ולא כאשר הם עומדים להישבר, אך התורה עושה את ההיפך בדיוק, מדוע?

אולי התורה מלמדת אותנו שיעור שנוגע לאו דווקא רק ללוחות, אלא שיעור לחיים. השיעור הוא שכאשר אנו מקבלים דבר מה לרשותנו, לתקופה ארוכה ביותר, כמעט נצחית, אנו נכשלים ולא מעריכים אותו כראוי.

רק כשאדם עומד לפני אובדן של משהו השייך לו, רק אז הוא נוכח לדעת עד כמה הדבר יקר ויפה. כשאנו אוהבים וקרובים לאנשים, שאנו בטוחים שיישארו אתנו לנצח, הטבע האנושי גורם לנו לקחת אותם כדבר המובן מאליו. כשאנו חשים שאנו עומדים לאבד מישהו, ויודעים שזמננו אתו מוגבל, או אז אנו מתחילים פתאום לגלות עד כמה אותו אדם יקר עבורנו, וכך כל רגע במחיצתו. היחס שלנו משתנה לגמרי.

יתכן שהפסוק מנסה להדגיש את המסר הזה. כשמשה ירד מן ההר עם הלוחות ועמד לשבור אותם, אז לפתע מתוארת הייחודיות הבלעדית של הלוחות הללו.

כך גם בחינוך ילדים, יש צורך במאמץ משמעותי כדי לגדל ילדים קטנים. הם יכולים לשאוב את האנרגיה מאיתנו ולהתיש אותנו פיזית, אולם כשאדם רואה את ילדיו גדלים, הוא יתבונן לאחור ויאמר – "השנים הנהדרות הללו עברו כל כך מהר…"

כך גם ביחסינו עם הורינו. נכון, יכולים להיות מתחים וויכוחים, החיים מלאי ניסיונות, הן להורים והן לילדים, אולם רבים נכשלים ולא מכירים את הברכה שיש לנו כאשר אנחנו עדיין יכולים לפנות להורה שלנו.

אחד המבחנים הגדולים בחיים הוא להעריך את המצב כאשר אנו עדיין נמצאים בו. החיים הרבה יותר מהירים, כיוון שאנו מוצפים רגשית מהאירועים ומהמהמורות שבדרכנו ואין לנו את הזמן ושלוות הנפש להעריך את מה שנמצא בידינו.

זה השיעור שמלמדת אותנו התורה. אנו מבחינים שהלוחות הם מעשה פלאי של יד ה' רק כשאנו עומדים לאבד אותם.

להפוך את הגשמיות לרוחניות

rivkacoi_admin — Mon, 14 Feb 2022 21:34:45 +0000

להפוך את הגשמיות לרוחניות-

מה לא ברור בצורה של מטבע עד כדי כך שמשה התקשה לייצר אותו?

משה רבנו הצטווה על אופן עריכת מפקד בני ישראל, לערוך אותו בדרך מיוחדת, כך שהמתפקדים ייתנו תרומה של מחצית השקל, ומספר המטבעות שייאספו הוא מספר בני ישראל.

כך התורה אומרת: "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'."

חז"ל אמרו: בשלושה דברים נתקשה משה רבנו, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו. ואלו הן: מנורה, וראש חדש, ומחצית השקל. מנורה דכתיב "וזה מעשה המנורה".

ראש חודש דכתיב "החודש הזה לכם ראש חדשים". ומחצית השקל דכתיב "זה יתנו".

רש"י מצטט את דברי חז"ל על המילים "זה יתנו": "הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו"

ונשאלת השאלה מה לא ברור בצורת מטבע עד כדי כך שמשה נתקשה בו?

אפשר להבין שמשה נתקשה במעשה המנורה בלי לראות את צורת המנורה ותמונתה, כי המנורה היא דבר מורכב. צריך ליצור אותה ממקשה אחת, על קניה וחלקיה, ובכל קנה משובצים גביעים כפתורים ופרחים.

כך גם לגבי ראש חודש. הלכות קידוש החודש מסובכות ביותר.

אבל איך זה שמשה התקשה בצורתו של מטבע? מה היה אפוא הקושי של משה רבנו?

חז"ל באמירה שלהם שמשה רבנו נתקשה במחצית השקל, מעבירים לנו מסר.

הם מלמדים אותנו, שמה שהיה קשה למשה רבנו להבין, זה לא איך נראה מטבע, אלא, איך כסף יכול לשמש ככפרה. כסף הוא שורש ויסוד כל רע, ובכל זאת שומע משה, שמחצית השקל הוא כסף כפרה: "ולקחת את כסף הכפורים". משה מבקש לדעת כיצד זה יתכן? איך כסף שמהווה גורם הרסני, יכול להביא את האדם לקרבה אל הקב"ה?

על כן הראה לו הקב"ה מטבע של אש, כאשר הושם דגש על האש.

האם אש היא טובה או רעה? מצד אחד, אש יכולה להיות הדבר הכי משחית בעולם, אש יכולה להותיר אחריה הרס מוחלט, להותיר שממה, ולכלות כל סימני חיים.

אך מצד שני, איך היינו יכולים להתקיים ללא אש? איך היינו מתחממים בימים קרים? איך היינו מבשלים את מזוננו בלי אש? העולם אינו יכול להתקיים ללא אש.

מכאן למדים על הדואליות שיש לדברים בעולם.

יש דברים שיכולים להניב טוב, להביא לשיפור עצום בחיי האדם, אבל יכולים גם לגרום להרס עצום.

הסיבה שה' הראה למשה מטבע של אש, היא כדי להשוות כסף לאש.

ללמד אותו שכסף גם הוא, כמו האש, יכול להיות שלילי או חיובי, יכול להיות הרסני או בונה, זה תלוי רק בשימוש שעושים בו.

הנה לדוגמא, בני ישראל תרמו זהב לשני פרויקטים. בפרויקט אחד, עשו ממנו ארון וכרובים. ובפרויקט אחר, עשו עגל.

הרי שלא הזהב הוא שורש העניין, אלא השימוש בו..

הרב שמחה זיסל ברוידא זצ"ל ראש ישיבת חברון בספרו "שם דרך" כותב: במצוות רבות אנו משתמשים בחפץ -חפצא של מצוה, ויש כמה סוגים של חפצא של מצווה.

יש דברים שבטבע נוצרו, ומשתמשים בהם לקיום מצוות (למשל – לולב, אתרוג, חדסים, ערבות). אלו סוג אחד של חפצא של מצווה, מוצרים טבעיים שהחפץ נוצר בטבע, ומוסיפים להם תוספת של קדושה… וסוג נוסף כגון: קרבנות שהם בעלי חיים, שקדושתם באה על ידי הקדשתם, או שמשתמשים בעור או הצמר שלהם לציצית ותפילין.

והנה מחצית השקל, שונה משני הסוגים. המטבע לא נוצר, ולא נעשתה בכוונה או לשמה, כחפצא של מצווה. ובכל זאת, יש מצווה לתת מחצית השקל.

מה הופך את המטבע לחפצא של מצווה ? -פעולותיו של האדם!

ממש כמו אש שאדם מדליק, ויכול להשתמש בה להרוס או לבנות. גם מטבע שנעשה כדי להיות עובר לסוחר, דבר גשמי ביותר יכול ע"י האדם להפוך להיות דבר של מצווה.

זה המסר לכל אחד ואחד שתרם מחצית השקל, צריך להשתמש בכל דבר גשמי בדרך נכונה, והוא יכול להפוך מגשמי לרוחני!!!

פרשת כי תשא – שיוויון

rivkacoi_admin — Sun, 16 Jan 2022 09:10:35 +0000

משה יורד מההר ארבעים יום לאחר מתן תורה ובידיו "שני לחות העדות לחות אבן כתובים באצבע אלוקים" (שמות ל"א י"ח), רש"י כותב על המילה לוחות – "לחת (חסר ) כתיב שהיו שתיהן שוות…"

ישנן שתי התייחסויות עיקריות לדת, ששתיהן אינן משקפות את השקפת התורה. ישנה התייחסות לדת שכל כובד משקלה, הוא עיסוק במהות של הקב"ה: תיאולוגיה, פילוסופיה, הסברי פעילות ה', טוב ורע. אבל דעה זו לא מתייחסת לאדם ואינה מערבת אותו בעניין. ישנה התייחסות לדת בה עיקרה של הדת, היא התנהגות בין אדם לחברו. האיש הטוב- הוא האיש, שיודע לחיות עם החבורה, להשפיע על החברה, להיות מושפע מהחברה, ולכן נותן צדקה ועושה טובות לחברים. להיות ישר, איש חסד, לא להציק – אילו סגולות המייצגות את הדת. בדת כזו הקב"ה "לא נכנס לתמונה", אין עיסוק של הקב"ה ובשליטתו על העולם. אלו שני עולמות שונים לאנשים אחרים.

תיארנו שתי השקפות על הדת שהן בעצם נוגדות. באחת, כל כובד הדת זהו עניין של ה', והשניה כ"כ מעורבים בחיי האדם והחברה ששוכחים את ה'.

אם נסתכל על עשרת הדיברות שחמשת הראשונות יש להן קו שמקשר לה': לא לעבוד עבודה זרה, לשמור את השבת, לכבד הורים. ההדגשה היא על יחסים של אדם לה', בלוח השני ישנם עוד חמישה ציוויים: לא לרצוח, לא לגנוב, לא לנאוף, לא לתת עדות שקר, לא לחמוד. כל אלה יש להם קו מנחה בהתייחסות של אדם לחברו,

רש"י אומר לנו, שעובדה שהמילה לוחות כתובה חסר, אומרת שהלוחות שווים. שהדת – התורה שלנו מלמדת אותנו שהתייחסות נכונה אליה, היא כשמתייחסים גם למצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו בצורה שווה. היהודי הטוב מייחס חשיבות לכל המצוות שהן כולן שוות.

פרשת כי תשא – מידות טובות

rivkacoi_admin — Thu, 30 Dec 2021 10:19:27 +0000

פרשת כי תשא - מידות טובות

בפרשיות אלו כתוב על בגדי הכהונה. אחד הדברים המיוחדים שהכהן הגדול נתייחד בהם בלבוש היה מעיל. בשוליו של המעיל היו "פעמון – זהב ורימון" (שמות כ"ח ל"ד), מטרת הפעמונים היה – כדי שישמיעו קולו של הכהן הגדול בבואו אל הקודש ובצאתו על ידי צלצול הפעמונים שבתחתית המעיל.

צלצולי הפעמונים גורמים יחס של כבוד ותפארת, כולם שומעים בבוא אהרון אל הקודש ובצאתו.

המדרש מוסיף, שהתורה רצתה ללמד אותנו דרך ארץ: שלא יכנס אדם פתאום לביתו אלא ישמיע קולו בכניסתו לבית. בשם רבי שמעון מובא "שארבעה דברים הקב"ה שונאן – ואני איני אוהבן" (נדה ל"ז עמוד ב') וביניהם שאדם נכנס פתאום לביתו של חברו, אך לא רק לבית חברו אין לאדם להיכנס פתאום, אלא גם לביתו שלו.

המדרש מספר על רבי חנניא (חנינא) בן חכינאי, שנעדר מביתו זמן ממושך, וכשהגיע נכנס פתאום לביתו, ואשתו מרוב בהלה – פרחה נשמתה.

במסכת דרך ארץ (פרק ה') מובא: שאדם לא יכנס פתאום לבית – חברו.

סימוכין להנהגה זו נלמדת מהקב"ה. כשבא לאדם הראשון לא עשה זאת בהפתעה, אלא קרא לו מבחוץ "איכה?" והסיבות להנהגה זו הן: שמא התנאים שבבית אנשים אינם מאפשרים כניסתו של אדם מחמת הצניעות, וכדי שהמארח ידע להתכונן לקראת האורחים, וחז"ל רוצים ללמד אותנו דרך ארץ שלא להביך את חברו אפילו בשעת קלקלתו (ה' לא רצה להביך את אדם הראשון בקלקלתו).

בגדיו של אדם מעצבים את דמותו, ומחיצוניותו ניתן להכיר את פנימיותו. כבוד ותפארת האדם נובעים מתלבושתו, כאשר הם "מדו – בד" (ויקרא ו'ג.) (לשון שהתורה משתמשת כאשר היא מתארת בגדי אהרון) ומדו – מלשון מידה. כשהבגדים משקפים בחיצוניות מידה של דרך ארץ, שאדם מתנהג במעשיו ובהתנהגותו.

פרשת כי תשא – "שלוש פעמים בשנה…"

rivkacoi_admin — Thu, 30 Dec 2021 10:18:30 +0000

פרשת כי תשא - "שלוש פעמים בשנה..."

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. 'את פני האדון ה' (משפטים כג: יז)

שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך 'את פני האדון ה'. . .

ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות . . .( כי תשא לד: כג – כד)

אנו מצווים לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה. התורה משתמשת בביטוי מעט מוזר כשהיא מצווה על העלייה לרגל: "האדון ה'" שנמצא גם במקום נוסף בפרשת כי תשא לד: כג – כד ואף שם הקשר הוא העליה לרגל. מה אם כן המשמעות של הביטוי הזה בהקשר של העליה לרגל?

הספורנו בפרשת משפטים יוצר קשר בין הביטוי "האדון ה'" ובין העליה לרגל ואומר, שהשימוש בביטוי "האדון" רומז לעובדה שה' הוא אדון הארץ, ככתוב "כי לי כל הארץ" (שמות יט: ה).

על פי הפרוש של ספורנו יש להבין הקשר בין "האדון ה'" לבין העלייה לרגל: המטרה העיקרית של העליה לרגל היא לא רק ללכת ולחגוג ולהיות מושפע מהאוירה של בית המקדש. המטרה הראשונית היא להדגיש שאדם יכול לעזוב את ביתו ואת רכושו. אדם צריך להגיע להכרה שהרכוש איננו שלו. "לה' הארץ ומלואה". בעליה לרגל אדם מביע את בטחונו בה' ומצהיר במעשהו זה, שה' הוא אדון הארץ.

בסוף פרשת כי תשא אנו מצטווים לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה,ומיד אחר כך כתוב: " ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות" . ברור הוא שלעולה הרגל יהיו חששות באשר לגורל רכושו שישאיר מאחוריו ללא השגחה, כי עלייה לרגל עלולה להיות הזמנה לגנבים, פורצים וכל מיני פורקי עול.

כדי להרגיע את עולה הרגל, אומרת התורה אל תחשוש ". . ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוקיך שלוש פעמים בשנה". כלומר אתה יכול לעלות למקום אשר יבחר ה' – בבטחה, לראות ולהיראות ללא כל חשש שיקרה משהו לרכושך.

הגמרא (פסחים דף ח:) מסיקה מזה, שרק בעל אדמה חייב בעלייה לרגל, ולמי שאין רכוש פטור מהעלייה לרגל. ("דא"ר אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל"). על פניו זה נראה לא הוגן, שרק בעל קרקע יזכה במצוות עלייה לרגל. מדוע חסר קרקע יהיה בלתי נשכר ממצות עלייה לרגל? מה הקשר בין בעלות על קרקע ובין העלייה לרגל? הדבר נראה כאפליה שהתורה עושה כלפי חסר הקרקע.

על פי הפירוש הזה של הספורנו ניתן להבין את הקשר בין בעלות על קרקע לבין העלייה לרגל: בעליה לרגל אדם מביע את בטחונו בה' ומצהיר במעשהו זה, שה' הוא אדון הארץ.

הנובע מכך הוא, שאדם חסר אדמה פטור מהמצוה הזאת, הואיל ואין לו אדמה, אין בעליה לרגל שלו ביטוי לביטחונו בה' שהוא אדון הארץ, כפי שמצוי אצל בעל הרכוש.

פרשת כי תשא – נערות – גיל או תכונה

rivkacoi_admin — Thu, 30 Dec 2021 10:17:07 +0000

פרשת כי תשא - נערות – גיל או תכונה

"ומשרתו יהושע בן נון נער, והוא חיה מאה ועשר שנים. וחכמים אמרו כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק, אם כן היה בן חמישים ושש שנה, ואיך קראו הכתוב נער? וככה דקדקו: "ומשרתו יהושע בן נון שירות נער" (אבן עזרא שמות הפרוש הארוך פרק ל"ג, י"א).

על הפסוק: "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות ל"ג, י"א) מעיר אבן עזרא כי יהושע היה בן 56 בעת מתן תורה ונפטר בן מאה ועשר שנים, לאחר 14 שנות כיבוש וחילוק הארץ, ו-40 שנות נדודים במדבר. לפיכך בעת מעמד מתן תורה היה יהושע בן 56 שנים. ואם כן הדבר, איך קוראת התורה ליהושע "נער"? היחשב אדם בן 56 לנער? ומוסיף האבן עזרא כי המילה "נער" מתייחסת לא לגילו של יהושע אלא לשירותו באוהלו של משה, שהיה עושה שירות של נערים למרות גילו. אך ישנם מפרשים וביניהם האונקלוס ויונתן בן עוזיאל המתרגמים את המילה נער כ"תינוק גדול" או "עלם", כיצד אם כן יובנו דבריהם על רקע העובדה כי יהושע ודאי עבר את גיל ה- 50 ועדיין יחשב לתינוק-גדול או עלם?

את המילה "נער" פוגשים אנו גם בדברי שלמה בספר משלי (כ"ב,ו') "וחנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" על דרך הפשט מבינים שיש לתת לנער חינוך כזה שיחקק בו עד זקנותו וסוף חייו.

אולם לדברי חכמי המוסר זצ"ל יש לתת חינוך לנער שלמרות שנותיו לא יפסיק להתחנך, אלא ימשיך להתחנך במובן של תיקון עולמו ושיפור בעשיית מצוות וכו'. כלומר התכונה היפה של רצון ללמוד, "תכונת הנערות", תישאר באדם גם אם יזקין, וצריכה ללוותו עד סוף ימיו, ולא רק החינוך עצמו.

הנביא הושע (י"א, א') אומר: "כי נער ישראל ואהבהו", מכנה את עם ישראל שהיה כבר עם בן 1000 שנים- "נער", הייתכן?!

אנו צריכים להבין כי המילה "נער" אינה מתארת מצב ביולוגי נתון, כלומר גילאים בין 14-18 או לגיל הנערות, או למה שאנו מכנים גיל ה"טיפש עשרה". אלא הכוונה לסוד הנעורים, ומה מסתתר מאחורי שם זה.

מכאן מבינים את גדלותו של יהושע בן נון. יהושע מתגלה כתלמיד האידיאלי, אינו מצטרף אל ההמונים, אלא נשאר צמוד לאוהל. (ודאי, קשה למצוא היום נער שיעזוב את חברו,וישאר צמוד לביתו). יהושע ממשיך ללמוד, משתוקק לראות את מורו ורבו- גדול הנביאים חוזר מהר סיני. רצון עז כזה ניתן למצוא רק אצל "נער".

תינוק מבין כי יש גדולים ממנו, מבוגר מבין את המצב ומגיע לפשרות, אך לנער אין את הפחד מגדולים, ואין לו את הדאגה, כי כולו מושקע בהשגת המטרה. תכונה אידיאלית זו נמצאה אצל יהושע בן נון גם בהיותו בן 50. הוא הרגיש עצמו חסר, ותאב ללמוד עוד ועוד. להתחנך זה לא פרק בחיים, שאם אדם עבר אותו אזי נסתם הגולל, חינוך מתחיל בלידתו של האדם ועד יום מותו. אין אדם יכול לאמר התחנכתי מספיק "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" (אבות ב' ד'),. האדם יכול להשתנות, כל עמידה במקום הרי היא כנסיגה.

נוהגים אנו לכבד אנשים בתארים של כבוד, דוקטור, פרופסור וכו' אך לנו היהודים התואר הנשגב ביותר הוא "תלמיד – חכם", מכאן אנו למדים כי חייב אדם לראות עצמו כל ימיו תלמיד מחכים. לא רק ילד בגיל העשרה לומד ע"מ להחכים, גם כשעובר גיל זה אין הוא יכול לטעון למדתי מספיק, אלא ההפך הוא הנכון "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות ב' ט"ז).

אם כך נוכל להבין את דברי חז"ל בתנא דבי אליהו (פרשה כ"ג): "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב", כיצד יכול אדם להגיע לדרגת אבות האומה, והרי אנו יודעים כי "אם הם הראשונים בני אנשים אנו כחמורים" (שבת קי"ב ע"ב),ואיך ידרשו מאתנו להשתוות אליהם, "אין יכול לעמוד בה". אלא חייב אדם להדמות בשאיפותיו לאבות האומה, שיהיו רצונותיו כאבות האומה, בדרך זו יוכל האדם להתקדם במעלות התורה והמצוות, כי אצל אבות האומה, לפני מעמד הר – סיני, מתגלה הרצון הכביר – זה שאנו צריכים לשאוף אליו.

פרשת כי תשא – שיוויון

rivkacoi_admin — Wed, 29 Dec 2021 23:46:40 +0000

פרשת כי תשא - שיוויון

פרשת כי תשא – כוחו של ההרגל

rivkacoi_admin — Wed, 29 Dec 2021 23:45:51 +0000

פרשת כי תשא - כוחו של ההרגל

הדברים האצילים, הנעלים והקדושים ביותר, יכולים להפוך בעיני אדם המתרגל אליהם ל"חול".

עניין שבאופן טבעי היה מעורר באדם מהפיכה נפשית, יכול אף להביא לידי זלזול, לאי – התייחסות, כאשר הוא מסתגל אליו.

ולהלן דוגמא מפרשת השבוע:

כאשר משה הוריד את לוחות – העדות מהר סיני כתוב ש"קרן עור פניו" (שמות ל"ד כ"ט), ומוסיף הכתוב, שאהרון ובני ישראל פחדו מלגשת אליו. הסיבה של "קרן העור" של משה היתה זיו השכינה.

דור מקבלי התורה זכו למנהיג ש"קרן עור פניו". משה היה מוכרח לשים על פניו מסווה, שום שאם לא היה שם מסווה, והיה נראה אליהם באופן תמידי מקרין אור זיו השכינה, היה הופך אצלם לעניין של חול. וזוהי המשמעות של המסווה שמשה שם על עצמו.

על הפסוק: "ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסווה" (שם ל"ג). החזקוני כותב: "כדי שלא יראו תמיד קידוש קירון פניו ויהיה דומה להם שהוא חול והוא היה מזיו שכינה" וכו'.

אין לנו את הקיצוניות של קדושה – של קרן אור, שהיא זיו השכינה, בקדושה שלנו. לכן ודאי וודאי אנו צריכים לדאוג ולהיות זהירים ביותר שדברים שבקדושה לא יהפכו אצלנו לחול.