אחד הדברים המדהימים בנוגע לבגדי כהונה הוא הציץ.

בספר שמות (כ"ח,ל"ו) מופיע הציווי: "וְעָשִׂיתָ צִּיץ, זָהָב טָהוֹר; וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם, קֹדֶשׁ לַהשם". בהמשך הספר (שמות לט,ל) מתוארת הכנתו: "וַיַּעֲשׂוּ אֶת-צִיץ נֵזֶר-הַקֹּדֶשׁ, זָהָב טָהוֹר; וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו, מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם–קֹדֶשׁ, לַהשם". תיאור הציץ מופיע בתלמוד:

צִיץ כְּמִין טַס שֶׁל זָהָב… וְכָתוּב עָלָיו בִּשְׁתֵּי שִׁיטִין

"יו"ד הֵ"א" לְמַעְלָה, וְ"קוֹדֶשׁ למ"ד" לְמַטָּה. וְאָמַר

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי, "אֲנִי רְאִיתִיו בְּעִיר רוֹמִי

וְכָתוּב 'קוֹדֶשׁ לַה' ' בְּשִׁיטָה אַחַת." (בבלי, סוכה ה ע"א; שבת סג ע"ב):

כֵּיצַד מַעַשֶׂה הַצִיץ? עוֹשֶה טַס שֶׁל זָהָב רָחַב שְׁתֵּי

אֶצְבָּעוֹת וּמַקִיף מֵאוֹזֶן לְאוֹזֶן וְכָתוּב עָלָיו שְׁנֵי שִׁיטִין

"קוֹדֶשׁ לַה' ". "קֹדֶשׁ" מִלְמַטָה "לַה' " מִלְמַעְלָה. וְאִם

כָּתְבוֹ בְּשִׁיטָה אַחַת כָּשֵׁר. וּפְּעָמִים כָּתְבוּהוּ בְּשִיטָה

אַחַת. (רמב"ם, הלכות כלי המקדש ט,א-ב).

ישנה מחלוקת כיצד בדיוק כתבו את המילים "קודש לה'" על הציץ. לאחר תקופת בית המקדש דנו ביניהם חכמים, ואז נסיבות מיוחדות הביאו את רבי אליעזר לרומא, שם ראה את הציץ באוצרות של רומא, הוא סיפר מה שראה וכיצד כתובות המילים, החכמים לא קיבלו את דעתו.

נשאלת השאלה האם יכולה להיות הוכחה גדולה יותר מעצם העובדה שראה בעצמו, למה אין ראיה ממה שהעיד רבי אליעזר ברבי יוסי נגד המ"ד שהציץ היה כתוב בשיטה אחת, מדוע עדות ראיה לא הספיקה?

וְאַף עַל פִּי שֶׁמִגְדוֹלֵי הַחַכָמִים הֵעִידוּ אֲנִי רְאִיתִיו בְּרוֹמִי

וְכָתוּב עָלָיו "קוֹדֶשׁ לַה' " בְּשִׁיטָה אַחַת, לא הִכְּחִישוּ

אֶת הַיָדוּע אֶצְלָם אַף בְּעֵדוּת רְאִיָה.

(מאירי בית הבחירה שבת ס"ג ע"ב)

והתשובה לכך היא שאמנם ראה מה שראה אך יתכן שהציץ שהיה שם לא היה מקובל לפי דעת חכמים בתקופת בית המקדש, כיון ש הציץ היה מותאם לפי מידת ראשו של כל כהן וכהן, וכל כהן היה שואל את רבו כיצד עליו לנהוג, וכל רב היה פוסק אחרת.  ואולי הציץ שראה רבי אליעזר ברבי יוסי היה של כהן שרבו פסק כמ"ד בשני שיטין? (עיין מעילה י"ז ע"ב)

יתכנו סיבות רבות שהציץ שראה היה שונה מהציץ שההלכה דרשה. עובדה שהמנורה המופיעה על שער טיטוס ברומא איננה כפי הדוגמא של המנורה שהייתה בבית המקדש.

חכמים היו צריכים מסורת של ההלכה. אם נשים לב, חז"ל  מקפידים לומר לנו ממי שמעו את השמועה, פעמים רבות נכתב בתלמוד שרבי אחד אמר דבר בשם מישהו והמישהו אמר בשם השני,  ואנו שואלים למה לנו לדעת פרטים רבים כל כך? פעמים אנו מתווכחים בגמרא מי אמר את מה שנאמר. יכולנו לחשוב מה זה חשוב מי אמר, חשוב יותר מה שנאמר.  אבל דבר זה אינו נכון, יש לדעת מה המקור, מה הסמכות של המסורת,  ולכן חז"ל אמרו: האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, משום שאם לא יודעים מי המקור, לא יכולים לדעת מה הסמכות שלו. המקור במסכת אבות מונה חמישים תכונות הנדרשות מהאדם המושלם בתורה. האחרונה שבהן היא: "האומר דבר בשם אומרו" (אבות ו ו). יש לתת מִזְכֶּה (קרדיט) כשמצטטים אדם אחר.

הרעיון הנ"ל מקשר בין פרשת תצווה בה נאמר לנו על הציץ, למגילת אסתר, משום שהמקור ללימוד שאומר דבר בשם אומרו  מביא גאולה לעולם,  הוא ממגילת אסתר:

"ואמר רבי אלעזר: 'אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר: `ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי"` (מגילה טו א).

כידוע התגלגלה הישועה באופן זה שנכתב בדברי הימים על שם מרדכי שהציל את המלך אחשורוש. מאמר זה מבאר את הפסוק: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" -שהוא מיותר לכאורה כי הדבר מובן מאליו במגילה. אלא בא ללמדנו שהייתה אסתר יכולה להשיג לעצמה כבוד ותפארת אילו אמרה זאת מעצמה, שבגתן ותרש חשודים בעיניה, ובפרט שהיה אחשורוש מיצר על כך שלא הגידה לו עמה ומולדתה, ובכל זאת הגידה הדברים לאמיתם כדי  לתת הכבוד לראוי לו, שדיווחה לאחשורוש על הניסיון להורגו בשם מרדכי,  ולא נהגה  כאילו היא גילתה את המזימה. היא בהחלט יכלה לתת לאחשורוש את התחושה  שהיא גילתה את המזימה ולקבל את התהילה, אך אמרה דבר בשם אומרו וזה מביא גאולה לעולם.

נראה לי שניתן ללמוד מכך לגבי דברים אחרים. שכל אדם המוסר בשם אומרו במקום הצורך, הריהו מביא גאולה לעולם.
רק עלי להזכיר, שלפעמים אסור להגיד דבר בשם אומרו, לדוגמא כתוב בהלכות לשון הרע שאם אתה משבח מישהו בפני שונאו,  אותו אתה גורם לו לדבר עליו לשון הרע.
לכן גם הרמב"ם, בהקדמה לשמונה פרקים כותב: שמסיבה זו וסיבות נוספות הוא לא הזכיר בדבריו את שמות החכמים מהם למד כל דבר ועניין, עיין שם.

אנו מקווים שנרבה בינינו אהבה ואחווה ונהיה מלאים  בענווה ומתוך כך נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.