חז"ל עמדו על ההבדלים המוזכרים בפרשת תרומה ובספר דברי הימים בתיאור הכרובים.

בפרשת תרומה (כ"ה,י"ח) כתוב: "ועשית שנים כרובים… והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו" (פני הכרובים זה מול זה, כלומר מביטים זה אל זה).

ובספר דברי הימים כתוב: (ב, ג, י"ג) "ויעש בבית קודש הקודשים כרובים… ופניהם לבית" (פני הכרובים כלפי הקירות, כלומר עורף מול עורף ואינם מביטים זה בזה).

והסבירו חז"ל כי מצבם של פני הכרובים מייצגים את היחסים בין עם ישראל להקב"ה. בזמן שבני ישראל שומרי מצוות – פני הכרובים זה מול זה, (דרך של חיבה), וכאשר אין עושין רצונו של מקום הרי פני הכרובים נמצאים עורף מול עורף, סמל של ריחוק (ב"ב, צ"ט).

ועל זה מוסיף המהרש"א כי בימי משה זכו בני ישראל – ופני הכרובים היו זה מול זה, ואילו בדורו של שלמה – פני הכרובים היו אל מול הבית, כאילו בדעת השכינה לצאת מן ההיכל. בעניין הכרובים ופניהם, מוסיפים חז"ל פרט חשוב, שפניהם היו "פני תינוק" (ע' סוכה ה', ע"ב). עובדה זו אינה מיותרת וחסרת משמעות, אלא מבטאת בעצם את מהותו של העם היהודי, שכל קיומו תלוי בלימוד התורה של תינוקות של בית רבן. ללא בנים הממשיכים את המסורת ושומרים על הגחלת היהודית, הרי אנו בעצם כורתים את הענף היהודי של ההיסטוריה העולמית.

על מעמדם וחשיבותם של ילדי ישראל מובא במדרש שיר השירים (א', כ"ד) "אמר ר' מאיר בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל את התורה, אמר להם הקב"ה… הביאו לי ערבים טובים… אמרו לפניו: רבש"ע אבותינו ערבים לנו, ולא קיבלם, אמרו לפניו: נביאנו יהיו ערבים, ולא קיבלם, א"ל הרי בנינו ערבים, אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים".

ואין הכוונה של המדרש ח"ו לפגוע באבות, אלא לבטא את העיקרון החשוב: "וכל בניך למודי ה'" (ישעיהו נ"ד, י"ג). כל הבנים הפנויים מטרדות הפרנסה ומשפחה, ועוסקים בתורה – הם הערובה הטובה ביותר.

הכרובים מוזכרים לראשונה בספר בראשית בעניין גרוש האדם מגן-עדן: "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים" (בראשית ג', כ"ד).

באותו עניין מוזכרת "להט החרב המתהפכת ו"דרך עץ החיים", ניתן להבין עניין זה גם לא במובן הפשוט, שרצונו של מקום לשמור על עץ החיים באמצעות חרב, אלא גם בעניין הקשור לענייני חינוך הקשורים בכרובים – תינוקות.

חינוך הילדים – זוהי משימה קשה וארוכה. בפסוק בבראשית מרומזים הסיכונים בחינוך לא ראוי, החינוך נמשל לחרב המתהפכת. חינוך טוב הוא כחרב ביד לוחם מיומן ומשמש להגנתו, אך חרב הניתנת לאדם לא מיומן – יכולה להזיק. מטרת החינוך היא נשגבת, ובנוסף להקניית ערכים ותרבות, אנו מעוניינים בעצם קיומו של הגזע האנושי שלא ייכחד ויעלם.

לצערנו, אנו עדים כיום לתופעות מוזרות ומשונות שאינן עולות בקנה אחד עם הרצון לקיום הגזע האנושי בכלל והיהודי בפרט.

לחינוך אין מסגרת של זמן ואין ביטוח. האב והאם מצווים לחנך ולדאוג לילדיהם "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב' ט"ו). כל דבר שהילד בא במגע איתו יכול להשפיע על נפשו לטוב או לרע, כל מראה יכול להיחרט בנשמתו של הילד ולהשפיע על התנהגותו ועל מעשיו.

כאשר הכרובים פניהם זה לזה – הדבר מתאר מצב אידיאלי בו עיני המבוגרים נתונים לחינוך בניהם ובנותיהם והכל נתון לחינוך הטוב.

אולם כאשר ח"ו פני הכרובים אינם זה מול זה- הרי הם מסמלים את מצב העם, בו היחס לחינוך ולהמשכיות, קיום הגזע האנושי והיהודי מוטלים בספק.

חינוך טוב מחזק את הקשר בין האב לבן ובין האם לבתה ומביא את הילד לבגרות ברורה ולא לבגרות שמטרתה להרוס ולשנות.