חיים "בלי פשרות"!  ( לקראת ל"ג בעומר)

בשבוע הקרוב נציין יום גדול וחשוב, שאמנם עיקרו על פי הקבלה , ובכך דעתנו דלה, אך ב"ה הפך לחג מרכזי ביותר המקובל על כל שכבות העם. דומה ,שאין חג שהילדים מתכוננים כל כך לקראתו. כבר בסוף תקופת החורף עסוקים הילדים ללא הרף באסוף העצים להדלקה, ואינם מסתפקים בשלושים יום כבכל חג ומועד!

מה הסוד של הנהירה שכה הרבה  אנשים עולים בל"ג בעומר לציון  רבי שמעון בר יוחאי? הכיצד מקום  רחוק ממרחקי אוכלוסייה בארץ זוכה למבקרים רבים כל כך בשנה (אחרי הכותל)?  אף ציבור שאינו מקפיד על מצווה קלה כבחמורה טורח רבות, ויעידו מאות אלפי האנשים המתאספים במירון בל"ג בעומר,  ורבבות שחונים במקום בשבועות שלפני ל"ג בעומר,   יותר ממיליון אנשים ביקרו שם בשנה שעברה  מהו סוד  כוח  המשיכה של ר' שמעון?

ניתן  לחדד את השאלה – הלוא רבי שמעון בר יוחאי מייצג תפיסה אידיאלית עקרונית של חיים של קדושה  שאין להתפשר, אין פשרות. דוגמא להלך  מחשבתי של ר' שמעון בר יוחאי אנו מוצאים  בסיפור  הבא:

מעשה שהיה. דיתבי [שישבו] ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון, ויתיב [וישב] יהודה בן גרים גבייהו [לידם]. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו הרומאים, שהרי רואים שהם תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין כדי להושיב בהן זונות, מרחצאות — לעדן בהן את עצמן, וגשרים — ליטול מהן מכס מכל עובר גשר. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם בביתו, וכך התגלגלו הדברים עד שנשמעו למלכות. ופסקו: יהודה שעילה את השלטון הרומאי יתעלה ויתמנה מנהיג החכמים ("ראש המדברים"). ר' יוסי ששתק — יגלה כעונש ממקומו ביהודה לציפורי בגליל. ושמעון שגינה את המלכות — יהרג. (שבת לג ע"ב).

 מפאת  ההתייחסות הלא פוליטיקאית והלא דיפלומטיות של הרבי שמעון בר יוחאי כלפי הרומאים, הוא  ובנו נרדפו על ידי האימפריה הרומאית, דמותו  ודרכו הבלתי מתפשרת משתקפת מהסיפורים במסכת שבת (לג) על התבודדותו במערה, ריחוקו מבני אדם, וכן מהסוגייה בברכות (לה:)- כאדם מורם מעל, שאיננו משמש דגם לרבים:

 תנו רבנן [שנו חכמים] זה שנאמר "ואספת דגנך" מה תלמוד לומר? מה בא כתוב זה ללמדנו? — לפי שנאמר ביהושע": "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), יכול המשמעות המעשית של דברים אלו ככתבן, שיעסוק אדם כל ימיו בתורה בלבד, תלמוד לומר: "ואספת דגנך" תירושך ויצהרך "— הנהג בהם מנהג דרך ארץ, שיש לנהוג כדרך העולם ולהקדיש זמן אף למלאכה, אלו דברי ר' ישמעאל.

ר' שמעון בן יוחאי אומר: אפשר יעשו אנשים כך ויהא אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח (כי רק כאשר הרוח נושבת אפשר לזרות תבואה ולהפרידה מן המוץ) ויהא עסוק תמיד, ותורה מה תהא עליה? אלא על האדם להקדיש עצמו לתורה, ולוותר על זמן העבודה בתחומים אחרים. שבזמן שישראל עושין את רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכרמיכם" (ישעיהו סא, ה), ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום בשלמות — מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך" וגו'. ולא עוד אלא אם חוטאים שאף מלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל "(דברים כח, מח).

על מחלוקת זו אמר אביי כסיכום: אף שיש מקום לשתי הדעות, בכל זאת היו הרבה שעשו כר' ישמעאל, שגם למדו תורה וגם עבדו לפרנסתם, ועלתה בידן, שעל אף שעסקו בדברים אחרים פרט לעיסוקם בתורה, נתקיים לימודם. והרבה שעשו כר' שמעון בן יוחאי, שרק למדו תורה ולא עסקו לפרנסתם בשום דבר אחר, ולא עלתה בידן לשמור על לימודם, ונזקקו לעזבו לגמרי.

מה האהבה שמרעיפים על רבי שמעון בר יוחאי  כל כך הרבה יהודים שהם בעצמם לא חיים כדרכו ?

עלינו להבין מה מקומו של רבי שמעון בר יוחאי בהיסטוריה של עם ישראל: רבי שמעון בר יוחאי הינו אחד מחמשה תלמידים שהעמידו את התורה. לאחר מותם של כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא אותם בודדים שנשארו ובראשם רבי  שמעון בר יוחאי הם אלו ששמרו על המשך העברת התורה.

 מתארת הגמרא (יבמות סב:) שהעולם היה עומד שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, שם מקום החכמה, ושנאה להם, ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע. והם שהעמידו תורה אותה שעה. רבי שמעון בר יוחאי היה בקי בתורת הנגלה הוא שחיבר את ה"ספרי" – מדרש הלכה לחומשים במדבר ודברים ואף בתורת הנסתר, ור' שמעון היה האחד המיוחד שזכה וגילה את פנימיות התורה.

 נושא הקבלה הוא נושא קדוש –עמוק מאיתנו, ובדרך פלא, בימינו נסחפים אליו אנשים מכובדים בחברה ואף  שאינם בני ברית, והדבר יכול להעיד על העוצמה שבתורה זו.

אם נחזור למקור, לדמותו של הרבי שמעון בר יוחאי ובנו שנרדפו על ידי האימפריה הרומאית, הרי שלא רק שנשתמרה תורתם, אלא אף הגיעה לעומק שספק אם בני אנוש זכו לה קודם לכן. זו אכן סיבה לשמחה העצומה על השתמרות התורה בתנאים קשים. ככל שניסו להכחידה כן צמחה ופרחה. ההצלחה וההמשכיות של התורה בעם ישראל, כתוצאה מהמסירות של רבי שמעון בר יוחאי.  

המסר של לא להרים ידיים,  של תקווה,  של לא יטוש ה' עמו,  לומדים בבירור מרבי שמעון בר יוחאי ודרך חייו.

 דרכו בחיים הייתה : חיים "בלי פשרות"! מה לנו שמאמינים בפשרות, שנוהגים מנהג דרך ארץ בחיינו,  מה לציבור שאינו מקפיד על מצווה קלה כחמורה לרבי  שמעון? והתשובה היא שמצדיעים לרעיון.  מי שחי עם פשרות בעצם הגעתו לציון  של ר' שמעון מצהיר בנוכחותו,  שהנה הדרך שלו איננה הדרך האידיאלית,  אלא הדרך של רבי  שמעון  היא הדרך הנכונה  ובזכות האידיאל שלימד, הגענו עד הלום .

 במשך ההיסטוריה של עם ישראל היו ויש קבוצות רבות שחשו , שלא רצו או לא יכלו לחיות לפי דרישות התורה,  ואז  שינו אותם אנשים  למיניהם את התורה,  דיללו ודיללו  ועשו "תיקונים",  וכאשר  ה"תיקונים"  לא התאימו שוב עשו תיקונים, ולבסוף לא נשאר משמירת היהדות ולא כלום.

 אדם שהולך לר' שמעון מצהיר: אנו נאמנים למקור אנו אמנם לא חיים כך, אנו חיים חיים של פשרות  אך יודעים מהי הדרך הנכונה. אנחנו יודעים מהי הדרך האמיתית שבזכותה שרדנו.

 הרב אליעזר שמחה ווייס

חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל