מורשת התורה | הרב אליעזר שמחה וויס שליט"א | האתר הרשמי

From the Sea to Sinai: Inspirations That Last — and Those That Fade

rivkacoi_admin — Thu, 05 Feb 2026 23:46:15 +0000

From the Sea to Sinai: Inspirations That Last — and Those That Fade

Moments of national crisis often awaken something deep within people. The war in Israel has been such a moment. Across the country, many experienced a renewed pull toward tefillah, mitzvot, and Jewish identity. Soldiers asked for tefillin and tzitzit, improvised minyanim were formed near bases and staging areas, and people who had long felt distant from observance found themselves drawn back to the shul.

This was not limited to isolated stories. Rabbanim, educators, and organizations working with soldiers and civilians reported a clear rise in requests for tefillin and tzitzit, increased attendance at shuls, and greater participation in learning and chesed. The awakening was widespread and genuine.

Jewish history, however, teaches us to look carefully at such moments—not only at their intensity, but at whether they endure.

At the Sea, the Jewish people reached an unparalleled height of inspiration. They witnessed redemption with their own eyes. Chazal describe that moment in striking terms:
“רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי”—a simple maidservant at the Sea saw what even Yechezkel ben Buzi did not see (Mechilta, Beshalach).
The experience was overwhelming, elevating, and real.

Yet only days later, at Marah, that inspiration collapsed.

At Marah, the test was immediate and physical. The water was bitter and undrinkable, and the people complained:
“וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה”—“The people complained against Moshe, saying: What shall we drink?” (Shemot 15:24).
The same mouths that had sung at the Sea now murmured in frustration. The shift was sudden—from exaltation to complaint, from vision to distress. Chazal note that the term וילונו reflects not only protest, but an inner weakening. The inspiration of the Sea, powerful as it was, had not yet been fixed into something concrete or binding, and therefore could not sustain them when difficulty returned.

At Sinai, something fundamentally different occurred. There too there was awe and revelation, but this time the inspiration was sealed with obligation. The people did not rely on feeling alone. They declared:
“נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע”—“We will do, and we will listen” (Shemot 24:7).
They accepted mitzvot, responsibility, and discipline. Inspiration was translated into action. That is why Sinai endured, while the inspiration of the Sea faded.

This distinction is already hinted at in Shir HaShirim, which warns:
“אַל תְּעֹרְרוּ וְאַל תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ” (Shir HaShirim 2:7).
The word תֶּחְפָּץ comes from חֵפֶץ—an object, something tangible and formed. The verse warns against awakening love or inspiration before it can take shape as something real: a commitment, an obligation, a concrete act. Inspiration that has not yet become a cheftza—something with substance—cannot endure.

This is the challenge of our moment.

The awakening we have witnessed is real, but inspiration alone does not sustain. For it to last, it must be anchored in something practical: a mitzvah strengthened, a fixed time for tefillah or learning, a concrete obligation taken upon oneself. Inspiration must move from the spiritual to the active, from feeling to deed, from moment to permanence.

There is also a shared responsibility. “כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה”—all of Israel are responsible for one another (Shevuot 39a). When we see others stirred and searching, we must not stand aside. We must encourage them, offer support, provide guidance, and help translate their awakening into action.

From the Sea to Sinai, the lesson is clear:
Inspiration that remains a feeling passes.
Inspiration that becomes a חֵפֶץ—something real and binding—lasts.

מן הים אל סיני: השראות שנשארות — והשראות שחולפות

rivkacoi_admin — Thu, 05 Feb 2026 22:37:29 +0000

*מן הים אל סיני: השראות שנשארות — והשראות שחולפות*

בימים ובשבועות שלאחר המלחמה הורגשה תנועה עמוקה בחברה הישראלית. חיילים ביקשו לא רק תפילין אלא גם ציצית. הוקמו בתי כנסת מאולתרים בבסיסים ובשטחי הכינוס לקראת הקרב. צעירים שלא הניחו תפילין מעולם ביקשו להתחיל בכך בקביעות. נשים התחזקו בתפילה ובצניעות. משפחות שלא הדליקו נרות שבת החלו לקיים שמירת שבת בסיסית .

לא מדובר בסיפורים בודדים. השינוי היה גלוי ורחב. חולקו כמויות גדולות של ציציות. מניינים שהחלו כהסדרי חירום הפכו לקבועים. קבוצות תהילים קמו במהירות והמשיכו להתקיים. מה שבעבר נדמה רחוק או שולי, הפך לפתע קרוב, דחוף ואישי.

חז״ל מתארים התעוררות דומה בראשית סיפורו של עם ישראל. בקריעת ים סוף חוו בני ישראל גילוי בבהירות שאין לה אח ורע. הגאולה לא הייתה רעיון, היא נראתה בעיניים. “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי” (מכילתא, שירה).

אך ימים ספורים לאחר מכן, במרה, באו תלונות. המעבר היה חד, מהתרוממות רוח למרירות. כיצד השראה כה עזה מתפוגגת במהירות כזו?

התשובה אינה שהחוויה בים הייתה רדודה, אלא שטרם הפכה לדבר מוחשי. ההשראה של הים עדיין לא לבשה צורה קבועה; היא לא הפכה לדבר ממשי ויציב. היא לא התגבשה למחויבות, למעשה או לאחריות של משהו שמלווה את האדם ביום יום. גם במרה הייתה השראה בלי קבלה. הנס היה טרי, המראה חי, אך דבר לא נתקבל עליהם לעתיד. השראה רוחנית שנשארת בגדר רגש או פולקלור בלבד אינה מחזיקה מעמד ואינה בונה קומה רוחנית.

זה בדיוק מה שמזהיר שלמה המלך בשיר השירים: “אל תעוררו ואל תעירו את האהבה עד שתחפץ” (ב, ז). המילה תחפץ באה מלשון חפץ, רצון שמוביל לדבר ממשי וקבוע. ההשראה חייבת להפוך למשהו מוחשי, מעשי, מחייב, אחרת היא חולפת וחסרת משמעות .

בסיני היתה ההשראה עם קבלה לעתיד . ישראל לא סמכו על תחושה בלבד. הם אמרו “נעשה ונשמע” (שמות כד, ז). ההשראה הפכה למחויבות ולחיי יום־יום, ולכן נשארה. השראה שהופכת למחויבות נעשית חפצא, דבר ממשי ויציב.

President Trump

rivkacoi_admin — Thu, 22 Jan 2026 11:23:02 +0000

‏21/01/26 Shevat 3 5786
The President of the United States
Mr. Donald J. Trump
The White House
Washington, D.C.
Mr. President,
I wish to extend to you my sincere appreciation and deep gratitude on the occasion of one year of your presidency, and in recognition of your historic leadership on behalf of the Jewish people and the State of Israel.
In the history of relations between the United States and the Jewish people, your presidency will be remembered as a unique chapter of courage, moral clarity, and unwavering commitment to the values of justice, freedom, and faith. During your term in office, you have taken a series of historic steps that have strengthened the standing of the State of Israel, enhanced its security, and affirmed its eternal and legitimate rights in its ancestral homeland.
Your recognition of Jerusalem as the eternal capital of the State of Israel and the relocation of the United States Embassy to Jerusalem;
Your recognition of Israeli sovereignty over the Golan Heights;
Your firm stance against terrorism and antisemitism on the international stage;
Your withdrawal from the United Nations Human Rights Council, which had become a platform for the persecution of Israel;
Your cancellation of the dangerous nuclear agreement with Iran;
Your leadership in advancing the Abraham Accords and peace in the Middle East;
Your decision to halt funding to organizations acting against the State of Israel. Together with your support of Israel in the time of war and its aftermath.
These actions were not merely political decisions — they reflected moral courage and a deep respect for historical truth.
In an era of global instability, rising hatred, and moral confusion, you stood out as a leader who chose to stand with the Jewish people and with Israel’s right to live in security and peace in the land of its fathers.
The Torah teaches us the fundamental obligation of gratitude, and our Sages declared: “One who denies the good done by his fellow ultimately denies the good done by G.od.” It is therefore both my duty and privilege to express to you the gratitude of the Jewish people.
May the Almighty bless you with good health, strength, and wisdom.
May He grant you success in all your endeavors and guide your steps with clarity and courage.
With highest respect and appreciation,

Rabbi Eliezer Simcha Weisz

October 7 and Parshat Bo: When Leaders Sleep and Nations Fall

rivkacoi_admin — Thu, 22 Jan 2026 11:17:48 +0000

October 7 and Parshat Bo: When Leaders Sleep and Nations Fall
Torah is never just history. It is a mirror for today — and a warning for tomorrow.
October 7 shattered every illusion. In a single morning, thousands of terrorists crossed the border, communities were overrun, families were torn apart, and the State of Israel was caught unprepared. The nation awoke to a reality it had refused to believe was possible.
What makes the tragedy even more painful is that it did not come without warning. There were signs. There were alerts. There were voices that tried to warn. But leadership believed that Hamas was deterred, that the situation was calm, that the system was strong enough to protect the people. Senior figures at the highest levels of authority — the head of military intelligence, the Chief of Staff, and other top officers — clung to comfortable assumptions. They trusted their assessments. They trusted their defenses. They trusted their conceptions.
And they went to sleep.
This is not only a story of failure. It is a Torah story. It is the story of Parshat Bo.
Every day in Pesukei Dezimrah we say:
“למכה מצרים בבכוריהם” (For He strikes Egypt through its firstborn — Tehillim 136:10)
The wording is precise. Egypt was not destroyed only by an external blow. It was struck from within. Its collapse came from its own blindness, stubbornness, and refusal to face reality.
Chazal describe what happened in Egypt on the night of the final plague. When Moshe warned that every firstborn would die, the firstborn of Egypt tried to intervene. They pleaded with their parents and even with Pharaoh to release the Israelites. But Pharaoh refused to listen — and, according to Midrashic tradition, he even set upon the firstborn to kill them. Their society crushed the voices that tried to avert disaster. Egypt’s firstborn could not save their nation.
The Midrash Tehillim explains this on the verse “למכה מצרים בבכוריהם” (Tehillim 136:10):
“ומת כל בכור (שמות יא ה). נתכנסו כל הבכורות אצל אבותיהם… אם לאו הרי אנו מתים… פנו הבכורים אל אבותיהם ואל פרעה… בבקשה ממך הוצא העם הזה שבשבילם הרעה תבא…”
(“All the firstborn died” — Exodus 11:5. All the firstborn gathered with their parents… if not, we will die… The firstborn turned to their parents and to Pharaoh… asking of you, please release this people, for because of them, disaster will come.”)
(Midrash Tehillim on Tehillim 136:10)
This passage shows how the Egyptian firstborn saw the danger and tried to avert it. They pleaded for Israel’s release, warning Pharaoh and their parents that disaster would come if their demands were not met. But Pharaoh and society ignored them — and, as the Midrash emphasizes, Pharaoh even turned violently against them. Egypt destroyed itself through its refusal to heed the warning.
And Pharaoh?
Pharaoh went to sleep.
After nine plagues.
After every warning had come true.
After watching his empire unravel.
After seeing his land ruined and his power slipping away.
The Torah tells us that Pharaoh rose in the middle of the night — “וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה” (And Pharaoh rose in the night — Exodus 12:30) — because until that moment, he had been asleep. Not standing watch. Not trembling in fear. Asleep. Trusting his illusions. Believing reality would bend to his will.
That is how nations fall.
Not because they are weak.
Not because they lack intelligence.
Not because they lack strength.
They fall because they refuse to see.
This is why Parshat Bo speaks directly to our generation. October 7 was not only a military failure. It was a failure of vision. A failure of imagination. A failure to believe that the enemy meant what it said. A failure to understand that evil does not disappear because we ignore it.
We trusted quiet.
We trusted deterrence.
We trusted technology.
We trusted assumptions.
And we went to sleep.
The Torah teaches that blindness is not innocent. Pharaoh hardened his heart again and again until he lost the ability to respond to truth. As the Rambam writes:
“אפשר שיחטא אדם חטא גדול… עד שמונעין ממנו התשובה… לפיכך כתוב בתורה: ‘ואני אחזק את לב פרעה’”
(“It is possible for a person to sin a grave sin… until repentance is withheld from him… Therefore it is written in the Torah: ‘And I will strengthen Pharaoh’s heart’ — Rambam, Hilchot Teshuvah 6:3)
It is not arbitrary punishment, but the natural result of persistent moral blindness.
Egypt did not collapse in one night. It collapsed over time, as truth was denied and warnings were dismissed.
The firstborn saw the danger. They tried to stop it. But a society that worships power could not hear the voice of conscience. A nation that believed in itself as a god could not bow to truth.
And so Egypt destroyed its own future.
Israel’s story is the opposite.
Israel had no power.
No army.
No weapons.
No strategy.
But Israel listened. Israel believed. “וַיֶּאֱמַן הָעָם” (And the people believed — Exodus 14:31) — and only then did redemption begin. Israel followed Hashem into the desert with nothing but trust.
Egypt believed in false gods and self-worship.
Israel believed in Hashem.
Egypt trusted power and self-deception.
Israel trusted truth.
Egypt slept and fell.
Israel saw, believed in Hashem, and was redeemed.
That is the eternal lesson of Parshat Bo. Nations are not judged by their weapons, but by their courage to see reality. Leaders are not judged by their titles, but by their willingness to listen to warning. A people survives not through arrogance, but through responsibility, vigilance, and faith.
October 7 is now part of Jewish history. It stands beside the story of Egypt as a warning written in fire. When self-denial reigns, truth waits patiently — and then strikes.
The Torah does not belong to the past. It belongs to now.
Egypt slept and fell.
Israel saw, believed in Hashem, and was redeemed.
And the Torah remains eternally true.
Rabbi Eliezer Simcha Weisz

שבעה באוקטובר ופרשת בא: כשהמנהיגים ישנים – אומות נופלות

rivkacoi_admin — Thu, 22 Jan 2026 11:12:34 +0000

שבעה באוקטובר ופרשת בא: כשהמנהיגים ישנים – אומות נופלות
שבעה באוקטובר שבר באחת כל אשליותינו. בתוך שעות ספורות חצו מחבלים את הגבול, יישובים נפלו ביד אויב, משפחות נקרעו, ומדינת ישראל נתפסה בלתי מוכנה. עם ישראל התעורר אל מציאות שסירב להאמין שאפשרית.
והכאב גדול שבעתיים, משום שלא הייתה זו גזֵרה שנפלה ללא סימנים. היו התרעות, היו נתונים, היו קולות שהזהירו. אך ההנהגה האמינה שהאויב מורתע, שהשקט יציב, שהמערכות חזקות דיין. בכירים ביותר — ראשי המודיעין הצבאי, הרמטכ״ל, וקצינים בכירים נוספים — נאחזו בהנחות נוחות. סמכו על הערכותיהם, סמכו על הגנותם, סמכו על תפיסותיהם.
והלכו לישון.
בכל שבת אנו אומרים בפסוקי דזמרה : “לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ” (תהלים קל״ו:י׳). הלשון מדויקת. לא נאמר שהקב״ה היכה את בכורי מצרים בלבד, אלא שהיכה את מצרים בבכוריהם. מכת מצרים לא הייתה רק מכה חיצונית; היא הייתה התפוררות פנימית. מצרים הוכתה מתוך עצמה, בעיוורונה, בעקשנותה ובסירובה לראות את האמת.
חז״ל מתארים מה התרחש בליל מכת בכורות. משה מזהיר, וכל מה שאמר עד כה התקיים. בכורי מצרים נבהלים, רצים אל אבותיהם ומתחננים: הכול אמת, ואם לא ישלחו את ישראל – כולנו אובדים. ההורים מסרבים. “אפילו מצרים כולה מתה – אין אנו משלחין אותם” (שמות רבה י״ח, ב).
הבכורים פונים אל פרעה עצמו. הם מבקשים להציל את חייהם. פרעה מסרב לשמוע. ואז מתרחש הדבר הנורא: “הלכו אצל פרעה ולא שמע להם… ועמדו והרגו מהם הרבה.” מצרים משתיקה בכוח את מי שמנסה להציל אותה.
זהו פירושו העמוק של הפסוק: לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם. מצרים לא הושמדה רק בגזֵרה אלוקית. היא החריבה את עצמה. היא רמסה את קולות האזהרה, חנקה את המצפון והעדיפה את האשליה על פני האמת.
ופרעה?
פרעה הלך לישון.
אחרי תשע מכות.
אחרי שכל אזהרה התקיימה.
אחרי שארצו חרבה.
אחרי שמלכותו התפוררה.
התורה מעידה: “וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה” (שמות י״ב:ל׳). הוא קם – משמע שעד אז היה ישן. לא דרוך, לא מצפה, לא ירא. ישן, בוטח בכוחו ובאשליותיו, מאמין שהמציאות תיכנע לרצונו.
כך נופלות אומות.
לא מחולשה.
לא מחוסר חכמה.
לא מהיעדר עוצמה.
אלא מסירוב לראות.
וזו הסיבה שפרשת בא מדברת אל דורנו בעוצמה כה חדה. שבעה באוקטובר לא היה רק כישלון ביטחוני. הוא היה כישלון של ראייה. כישלון של דמיון מוסרי. כישלון להאמין שהאויב מתכוון למה שהוא אומר. כישלון להבין שרוע אינו נעלם משום שמתעלמים ממנו.
בטחנו בשקט.
בטחנו בהרתעה.
בטחנו בטכנולוגיה.
בטחנו בהנחות.
והלכנו לישון.
התורה מלמדת שעיוורון אינו תמים. הוא תוצאה של בחירה. הרמב״ם מבאר שפרעה הקשיח את לבו פעם אחר פעם עד שנשללה ממנו היכולת לראות אמת: “אפשר שיחטא אדם חטא גדול… עד שמונעין ממנו התשובה… לפיכך כתוב בתורה: ‘ואני אחזק את לב פרעה’” (הלכות תשובה ו:ג). לא עונש שרירותי יש כאן, אלא תהליך. מי שמתכחש למציאות שוב ושוב – מאבד בסוף את היכולת לחוש בה.
מצרים לא קרסה בלילה אחד. היא קרסה לאורך זמן, כאשר אמת נדחתה, אזהרות הושתקו, והכוח הפך לאלוהות.
הבכורים ראו את הסכנה. הם ניסו לעצור אותה. אך חברה הסוגדת לעוצמה אינה מסוגלת לשמוע קול מצפון. אומה המאמינה בעצמה כאל – אינה יכולה להשתחוות לאמת.
וכך מצרים השמידה את עתידה.
וסיפור ישראל הוא ההפך הגמור.
לישראל לא היה כוח.
לא צבא.
לא נשק.
לא תכנית.
אבל הייתה אמונה. “וַיַּאֲמֵן הָעָם” (שמות ד:ל״א). האמונה קדמה לגאולה. ההקשבה קדמה ליציאה. ישראל הלכו אחר ה׳ אל המדבר – ודווקא כך נגאלו.
מצרים האמינה באלילים ובעצמה.
עם ישראל האמין בהקב״ה.
מצרים בטחה בכוח ובאשליה.
ישראל בטחה באמת.
מצרים ישנה ונפלה.
ישראל ראתה, האמינה בה׳, ונגאלה.
זהו הלקח הנצחי של פרשת בא. אומות אינן נמדדות בכלי נשקן, אלא באומץ לראות מציאות. מנהיגים אינם נבחנים בתאריהם, אלא ביכולתם לשמוע אזהרה. עם שורד לא מתוך יוהרה, אלא מתוך אחריות, ערנות ואמונה.
שבעה באוקטובר כבר נכתב בדברי ימי ישראל. הוא ניצב לצד סיפור מצרים כאזהרה חקוקה באש. כאשר מנהיגים ישנים – הסכנה אינה ישנה. כאשר אשליות שולטות – האמת ממתינה, ולבסוף מכה.
התורה אינה שייכת לעבר. היא שייכת להווה.
מצרים ישנה ונפלה.
ישראל ראתה, האמינה בה׳, ונגאלה.
והתורה נותרת אמת נצחית.

התשובה לאנטישמיות – חיזוק הזהות

rivkacoi_admin — Thu, 15 Jan 2026 23:08:18 +0000

האנטישמיות איננה תופעה הנובעת ממעשיהם של היהודים.
היא תופעה הנובעת מעצם קיומם.
כבר עמדו הוגים וחוקרים על כך שהאנטישמיות איננה שנאה רגילה. ההגדרה הקלאסית מתארת אותה כ"שנאה לשונה" — שנאה לעצם העובדה שיש בעולם עם שאיננו משתלב, שאיננו נטמע, ושאיננו מוכן לוותר על זהותו.
היהודי מייצג עם החי על פי מערכת ערכים שונה. עם הנושא ברית עם הקב"ה. עם הרואה את עצמו מחויב לתורה. עם המסרב להיעלם בתוך תרבות כללית משתנה.
מכאן נובעת העובדה ששום טיעון לא ישכנע את שונאי ישראל לחדול משנאתם. זו איננה מחלוקת שניתן לפתור בדיון. זו איננה בעיה של דימוי ציבורי. חז"ל קבעו זאת כבר לפני אלפי שנים:
"הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ברכות יז ע"א).
ישנה שנאה המלווה את עם ישראל לאורך הדורות. היא איננה תוצאה של מדיניות כזו או אחרת, ואיננה נובעת מהתנהגות מסוימת. היא חלק ממבנה ההיסטוריה.
משום כך, התגובה היהודית מעולם לא הייתה ניסיון לרצות את העולם.
התגובה היהודית הייתה תמיד חיזוק הזהות.
אין בידינו לשנות את שונאינו.
אך בידינו לוודא שאנו יודעים מי אנחנו.
ולכן התשובה לאנטישמיות איננה פחות יהדות.
התשובה היא חיזוק היהדות.
מצרים: עבדות, סבל — ודרישה לעבודת ה'
הדוגמה הבהירה ביותר לכך היא יציאת מצרים.
עם ישראל היה נתון לעבדות קשה ואכזרית. הם הוכו, הושפלו, עבדו בפרך, ונשללה מהם כל זכות בסיסית. אילו היה עם שהיה יכול לדרוש הקלה ותנאים אנושיים — היה זה עם ישראל.
ואולם כאשר משה רבנו נשלח אל פרעה, הוא לא בא בשם דרישה לשיפור תנאי העבודה. הוא לא ביקש קיצור שעות עבודה, ולא דיבר בלשון של זכויות אדם.
הוא בא בדרישה אחת בלבד:
"שלח את עמי ויעבדני" (שמות ז, טז)
ושוב ושוב הוא חזר על אותה דרישה:
"שלח את עמי ויעבדני" (שמות ח, א; ט, א; י, ג)
המאבק לא היה על תנאי מחיה.
המאבק היה על זהות.
הדרישה לא הייתה חירות מן העבודה, אלא חירות לעבוד את הקב"ה.
פרעה ניסה להציע פשרות: שילכו רק האנשים, שיישאר המקנה, שיעבדו את ה' בתוך מצרים.
משה דחה את כולן.
המטרה לא הייתה נוחות.
המטרה הייתה נאמנות.
המכות: פירוק תפיסת השליטה של מצרים
המכות לא היו עונש גרידא. הן היו מהלך חינוכי עולמי.
מצרים האמינה שהאדם שולט במציאות: בטבע, בכלכלה, בכוח הצבאי ובגורל. כל מכה פגעה באחד מיסודות תפיסת העולם המצרית, וערערה את האמונה שהם עצמם מנהלי העולם.
בזו אחר זו קרסו אשליות השליטה.
מצרים בטחה בכוח, בעושר, בטבע ובאלילים.
ישראל חיו בידיעה שהקב"ה מנהיג את העולם.
המכות הוכיחו שהטבע איננו אוטונומי, שהעושר איננו ביטחון, ושהכוח איננו מקור שליטה.
הן לימדו שהעולם פועל אך ורק על פי רצון הבורא.
דם – היאור, מקור חייה של מצרים ומושא פולחנה, הפך לדם. קרסה האמונה שהטבע הוא מקור החיים. ולישראל היה מים.
צפרדע – כאשר הצפרדעים מילאו כל פינה, מן הארמון ועד התנור, התברר שאין מקום מוגן כאשר הקב"ה מחליט אחרת. ואילו בתי ישראל נותרו שלווים.
כינים – כאשר העפר עצמו הפך לשרץ, הודו חרטומי מצרים: "אצבע אלוקים היא".
ערוב – חיות טרף הסתובבו בערי מצרים. התברר שכוח צבאי איננו ערובה לביטחון. ובגושן שררה שלווה.
דבר – מקנה מצרים מת, והכלכלה קרסה. ומקנה ישראל חי.
שחין – גוף האדם עצמו הפך לפגיע, וקרסה תחושת החסינות.
ברד – אש ומים פעלו יחד בניגוד לכל חוק טבע, וקרסה האמונה בכוח האדם לשלוט בעולם.
ארבה – העתיד החקלאי נמחק, וקרסה תחושת היציבות.
חושך – מצרים קפאה במקומה. ואילו בבתי ישראל היה אור.
מכת בכורות – בכורי מצרים נפלו, וגאוות מצרים קרסה.
מצרים האמינה בכוח האדם.
ישראל האמינו בהנהגת הבורא.
מצרים האמינה בטבע.
ישראל האמינו ביוצר הטבע.
וכאשר נחשפה האמת — מצרים קרסה וישראל יצאו לחירות.
לא בזכות כוח.
לא בזכות מספרים.
אלא בזכות זהות.
דורנו
גם בדורנו משקיעות קהילות ישראל משאבים רבים במאבק באנטישמיות. מאבק זה נדרש. אך כאשר ההתגוננות הופכת למרכז העשייה — משהו יסודי הולך לאיבוד.
מאבק בשנאה איננו תחליף לחינוך.
מאבק באויבים איננו תחליף לבניית זהות.
מאבק על תדמית איננו תחליף לבניית עתיד.
אפשר לנצח במאבקים ציבוריים — ולהפסיד את הדור הבא.
קיומו של עם ישראל מעולם לא נשען על אהדת העולם.
הוא נשען על נאמנות לתורה ועל שמירת הזהות.
התשובה היהודית
אין בידינו לשנות את שונאינו.
אך בידינו לבנות יהודים היודעים מי הם.
לבנות בתים של תורה.
לבנות קהילות של מסורת.
לבנות דור של גאווה יהודית בריאה.
כך שרדנו את מצרים.
כך שרדנו כל גלות.
וכך נשרוד גם את זו.
התשובה לאנטישמיות איננה פחות יהדות — אלא יותר תורה.
התשובה לאנטישמיות איננה התבוללות שקטה — אלא נאמנות גלויה.
*הרב אליעזר שמחה ווייס*

פרשת וארא- כלל ישראל שורד כשאנחנו זיידעס ובאביס- סבים וסבתות

rivkacoi_admin — Thu, 15 Jan 2026 22:59:25 +0000

הקב״ה מצווה את משה ואהרן ללכת אל פרעה ולדרוש את שחרור בני ישראל.
היינו מצפים שהתורה תעבור מיד לספר על העימות הדרמטי עם מלך מצרים.
אך לפתע התורה עוצרת ואומרת:
אלה ראשי בית אבותם.
(שמות ו, יד)
ואז היא מונה את משפחות ראובן, שמעון ולוי — עד שמגיעה לייחוסם של משה ואהרן.
מדוע התורה מפסיקה את סיפור הגאולה ברגע כה מותח?
מדוע היא קוטעת את הדרמה של הגאולה ברשימת יוחסין?
התורה מלמדת כאן יסוד נצחי: הגאולה אינה מתחילה בארמון של פרעה.
היא מתחילה בבית יהודי.
כלל ישראל נבנה ממשפחות, מחינוך, מן העבודה השקטה והנאמנה של הורים, סבים וסבתות (זיידעס ובאביס).
משה רבנו נולד עם נשמה נדירה וגדולה מאין כמותה.
אבל גם הנשמה הגדולה ביותר בהיסטוריה זקוקה לבית של אמונה, מסירות ואומץ כדי שגדלותה תתגלה ותעוצב.
לכן התורה מקדימה ואומרת:
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי.
(שמות ב, א)
ובהמשך פרשתנו היא חוזרת ומפרטת את הרקע המשפחתי כולו.
עוד לפני שיש משה המנהיג — יש בית יהודי.
עוד לפני שיש גאולה — יש חינוך.
משה לא גדל לבדו.
עמרם ויוכבד העזו לבנות מחדש את ביתם בשעה שאחרים נשברו מול גזירת פרעה.
מרים הזכירה לאביה שהייאוש חמור מן הגזירה.
מרים עמדה על היאור לשמור על אחיה.
שפרה ופועה סיכנו את חייהן כדי להציל תינוקות יהודיים.
ואפילו בת פרעה גילתה רחמים.
משה גדל בתוך אווירה של אומץ, אמונה, מסירות נפש ואהבה.
ולכן התורה מפרטת את משפחתו.
היא מלמדת שגם הנשמות הגדולות ביותר זקוקות לבית של תורה כדי להיות מי שהן נועדו להיות.
עוד לפני שהקב״ה מינה אותו, אופיו של משה כבר האיר:
• הוא רואה מצרי מכה איש עברי.
• הוא רואה שני יהודים נצים.
• הוא מציל את בנות יתרו.
מנהיגות איננה תפקיד. היא מהות.
והמהות נבנית בבית.
שלמה המלך אומר:
חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.
(משלי כב, ו)
הקב״ה סידר שמשה יגדל בשני עולמות — בבית לוי של תורה ומסירות, ובארמון פרעה של עוצמה ותרבות.
אך זהותו נחתמה בזרועות אמו, באומץ אחותו, ובאמונת עמו.
לכן התורה עוצרת את סיפור הגאולה ומספרת לנו על משפחתו של משה.
משום שכלל ישראל אינו שורד מניסים בלבד.
הוא שורד מבתים.
רבי זושא מאניפולי אמר:
כאשר אבוא לפני הקב״ה לאחר מאה ועשרים שנה, לא ישאלו אותי: מדוע לא היית משה רבנו?
ישאלו אותי: זושא, מדוע לא היית זושא?
מדוע לא מימשת את כל מה שהיה ביכולתך להיות?
האדם נמדד לפי הכלים שהקב״ה נתן לו — ורבים מן הכלים הללו ניתנים בבית.
משה נעשה משה משום שהיה לו בית שבנה אותו, משפחה שהאמינה בו עוד לפני שהעולם הכיר את שמו.
שיר יהודי בן זמננו מבטא אמת זו במילים פשוטות:
“מי יהיה הזיידי של ילדיי אם לא אני?
מי יהיו הזיידעס שלהם אם לא אנחנו?”
ואנו יודעים שגם סבתות — הבאביס — מעצבות אמונה, אהבה ואופי בחום, בדוגמה אישית, במסירות ובתפילה.
השלשלת כעת בידינו.
חז״ל אומרים:
כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו.
עיצוב נשמה יהודית הוא יצירת חיים לדורות.
זוהי שליחותם של סבים וסבתות — זיידעס ובאביס — הורים ומחנכים.
התורה קוטעת את סיפור הגאולה כדי להזכיר לנו:
כלל ישראל נבנה בסלון, סביב שולחן שבת, בקריאת שמע שלפני השינה, בסיפורים על ברכי סבא וסבתא.
תפקידנו לבנות בתים של יהדות — מלאי תורה, מנהגים, אהבה, שלום בית, מסירות ואמונה בה'.
בתים שבהם ילדים לומדים לחיות למען דבר גדול מהם.
בתים שנכדים ירצו לשבת בהם ולהמשיך את הדרך.
משה רבנו נעשה משה משום שהיה לו בית שטיפח אותו, משפחה שהאמינה בו ומחנכים שהדריכו אותו.
גם לנו ניתנה אותה הזדמנות.
ולכן בכל עת, בכל רגע, ובכל מצב עלינו לשאול את עצמנו:
• איך אני יכול להיות זיידי מצליח לילדיי?
• איך אהיה באבי שנכדיי יזכרו?
• איך אבנה בית שהם ירצו להוריש לדורות הבאים?
כי כלל ישראל שורד כאשר אנו סבים וסבתות — זיידעס ובאביס לילדינו,
בבתים מלאי יהדות, מנהגים, אהבה, שלום, מסירות ואמונה בה'.
*הרב אליעזר שמחה וייס*

*כלל ישראל שורד כשאנחנו זיידעס ובאביס- סבים וסבתות*
הקב״ה מצווה את משה ואהרן ללכת אל פרעה ולדרוש את שחרור בני ישראל.
היינו מצפים שהתורה תעבור מיד לספר על העימות הדרמטי עם מלך מצרים.
אך לפתע התורה עוצרת ואומרת:
אלה ראשי בית אבותם.
(שמות ו, יד)
ואז היא מונה את משפחות ראובן, שמעון ולוי — עד שמגיעה לייחוסם של משה ואהרן.
מדוע התורה מפסיקה את סיפור הגאולה ברגע כה מותח?
מדוע היא קוטעת את הדרמה של הגאולה ברשימת יוחסין?
התורה מלמדת כאן יסוד נצחי: הגאולה אינה מתחילה בארמון של פרעה.
היא מתחילה בבית יהודי.
כלל ישראל נבנה ממשפחות, מחינוך, מן העבודה השקטה והנאמנה של הורים, סבים וסבתות (זיידעס ובאביס).
משה רבנו נולד עם נשמה נדירה וגדולה מאין כמותה.
אבל גם הנשמה הגדולה ביותר בהיסטוריה זקוקה לבית של אמונה, מסירות ואומץ כדי שגדלותה תתגלה ותעוצב.
לכן התורה מקדימה ואומרת:
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי.
(שמות ב, א)
ובהמשך פרשתנו היא חוזרת ומפרטת את הרקע המשפחתי כולו.
עוד לפני שיש משה המנהיג — יש בית יהודי.
עוד לפני שיש גאולה — יש חינוך.
משה לא גדל לבדו.
עמרם ויוכבד העזו לבנות מחדש את ביתם בשעה שאחרים נשברו מול גזירת פרעה.
מרים הזכירה לאביה שהייאוש חמור מן הגזירה.
מרים עמדה על היאור לשמור על אחיה.
שפרה ופועה סיכנו את חייהן כדי להציל תינוקות יהודיים.
ואפילו בת פרעה גילתה רחמים.
משה גדל בתוך אווירה של אומץ, אמונה, מסירות נפש ואהבה.
ולכן התורה מפרטת את משפחתו.
היא מלמדת שגם הנשמות הגדולות ביותר זקוקות לבית של תורה כדי להיות מי שהן נועדו להיות.
עוד לפני שהקב״ה מינה אותו, אופיו של משה כבר האיר:
• הוא רואה מצרי מכה איש עברי.
• הוא רואה שני יהודים נצים.
• הוא מציל את בנות יתרו.
מנהיגות איננה תפקיד. היא מהות.
והמהות נבנית בבית.
שלמה המלך אומר:
חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.
(משלי כב, ו)
הקב״ה סידר שמשה יגדל בשני עולמות — בבית לוי של תורה ומסירות, ובארמון פרעה של עוצמה ותרבות.
אך זהותו נחתמה בזרועות אמו, באומץ אחותו, ובאמונת עמו.
לכן התורה עוצרת את סיפור הגאולה ומספרת לנו על משפחתו של משה.
משום שכלל ישראל אינו שורד מניסים בלבד.
הוא שורד מבתים.
רבי זושא מאניפולי אמר:
כאשר אבוא לפני הקב״ה לאחר מאה ועשרים שנה, לא ישאלו אותי: מדוע לא היית משה רבנו?
ישאלו אותי: זושא, מדוע לא היית זושא?
מדוע לא מימשת את כל מה שהיה ביכולתך להיות?
האדם נמדד לפי הכלים שהקב״ה נתן לו — ורבים מן הכלים הללו ניתנים בבית.
משה נעשה משה משום שהיה לו בית שבנה אותו, משפחה שהאמינה בו עוד לפני שהעולם הכיר את שמו.
שיר יהודי בן זמננו מבטא אמת זו במילים פשוטות:
“מי יהיה הזיידי של ילדיי אם לא אני?
מי יהיו הזיידעס שלהם אם לא אנחנו?”
ואנו יודעים שגם סבתות — הבאביס — מעצבות אמונה, אהבה ואופי בחום, בדוגמה אישית, במסירות ובתפילה.
השלשלת כעת בידינו.
חז״ל אומרים:
כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו.
עיצוב נשמה יהודית הוא יצירת חיים לדורות.
זוהי שליחותם של סבים וסבתות — זיידעס ובאביס — הורים ומחנכים.
התורה קוטעת את סיפור הגאולה כדי להזכיר לנו:
כלל ישראל נבנה בסלון, סביב שולחן שבת, בקריאת שמע שלפני השינה, בסיפורים על ברכי סבא וסבתא.
תפקידנו לבנות בתים של יהדות — מלאי תורה, מנהגים, אהבה, שלום בית, מסירות ואמונה בה'.
בתים שבהם ילדים לומדים לחיות למען דבר גדול מהם.
בתים שנכדים ירצו לשבת בהם ולהמשיך את הדרך.
משה רבנו נעשה משה משום שהיה לו בית שטיפח אותו, משפחה שהאמינה בו ומחנכים שהדריכו אותו.
גם לנו ניתנה אותה הזדמנות.
ולכן בכל עת, בכל רגע, ובכל מצב עלינו לשאול את עצמנו:
• איך אני יכול להיות זיידי מצליח לילדיי?
• איך אהיה באבי שנכדיי יזכרו?
• איך אבנה בית שהם ירצו להוריש לדורות הבאים?
כי כלל ישראל שורד כאשר אנו סבים וסבתות — זיידעס ובאביס לילדינו,
בבתים מלאי יהדות, מנהגים, אהבה, שלום, מסירות ואמונה בה'.
*הרב אליעזר שמחה וייס*

בכבוד רב
הרב אליעזר שמחה ווייס

פרשת "תזריע" *נקודות עיוורון

rivkacoi_admin — Mon, 09 Jun 2025 22:58:34 +0000

פרשת "תזריע"

*נקודות עיוורון*

פרשת "תזריע" מעלה מסר עמוק ורלוונטי גם בימינו אלה, למרות שאנו לא מתמודדים עוד עם "הנגעים" המוזכרים בפרשה. המשנה בפרק ב' במסכת נגעים מתארת את תפקיד הכהן לבדוק נגעים בעור, אך מדגישה כי "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" – כלומר, הכהן יכול לפסוק לכולם בתחום הנגעים חוץ משל עצמו.

הרעיון של "נגעים" מקבל כאן משמעות מטפורית עמוקה . בעוד שהמשנה מדברת על נגעים ממשיים, ה"נגעים" שאיננו רואים יכולים להיות מורחבים לפגמים פנימיים וחסרונות שנמצאים בנו. אנו מזהים בקלות פגמים באלה שסובבים אותנו, אך מתקשים להכיר באותן חולשות אצל עצמנו.

הבעל שם טוב הק' מציע נקודה מאירת עיניים – הפגמים שאנו רואים אצל אחרים עשויים לשקף פעמים רבות היבטים בתוכנו. "כל הנגעים שאדם רואה חוץ, זה נמשך מנגעי עצמו" – כלומר, הפגמים שאנו מבחינים באחרים נובעים מהפגמים שלנו בעצמנו. אם פגם מסוים בולט לך אצל מישהו אחר, ייתכן שזה סימן שעליך להתמודד עם אותה נטייה אצל עצמך.

כפי שנאמר ב"פלא יועץ": "אין נקל בעולם כמו למצוא ולהכיר מומי חברו, ואין קשה בעולם כמו להכיר מומי עצמו." עלינו לבדוק את עצמנו לגבי "נקודות העיוורון" שלנו – דברים שאנו מחמיצים אודות עצמנו. פשוט לשאול את עצמנו בקביעות "האם אני אי פעם פועל באופן שאני מבקר אחרים?" התשובה יכולה להיות כלי מעולה למציאת הנקודות הדורשות תיקון.

התבוננות פעילה בהתנהגות ובתגובות שלנו במצבים שונים עוזרת לנו לזהות דפוסים שאנו עלולים להחמיץ אחרת. הדבר המועיל ביותר שאנו יכולים לעשות הוא לנסות לראות את עצמנו כפי שאחרים רואים אותנו. כך נפתח מודעות עצמית ונגשר על הפער בין כיצד אנו תופסים את עצמנו לבין כיצד אנו תופסים את האחרים.

בעוד שההלכות הספציפיות של מצורע בפרשה, אינן אקטואליות היום, המסר הפנימי עדיין רלוונטי. עלינו לפתח מודעות עצמית מעמיקה כדי להבין את עצמנו ואת האחרים בצורה טובה יותר. רק כך נוכל להתמודד ולשפר את החסרונות שלנו ולפתח הבנה גדולה יותר כלפי סביבתינו

*הרב אליעזר שמחה ווייס*

*חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל*

*מזון רוחני – חשיבות הפרט: ה-ו"ו הארוכה ובחירת המילים של רש"י

rivkacoi_admin — Mon, 09 Jun 2025 22:56:35 +0000

*מזון רוחני – חשיבות הפרט: ה-ו"ו הארוכה ובחירת המילים של רש"י*

פרשת השבוע עוסקת בפרטי חוקי הכשרות, ומפרטת אילו בעלי חיים, דגים, עופות וחרקים מותרים באכילה (ויקרא י"א:מ"ב). בין השאר, התורה קובעת:

כֹּל֩ הֹולֵ֨ךְ עַל־גָּחֹ֜ון וְכֹל ׀ הֹולֵ֣ךְ עַל־אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כׇּל־מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכׇל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹאכְל֖וּם כִּי־שֶׁ֥קֶץ הֵֽם׃ (ויקרא י"א:מ"ב)

מעניין שהתורה משתמשת במילה "גָּחֹון" למילה "בטן" ומאריכה את ה-ו"ו בתוכה. לפי המסורה האריכות הזו מסמנת את אמצע התורה על פי מספר האותיות שלה.

רש"י מפרש את "הולך על גחון" כנחש הזוחל ונח על בטנו. ובצורה בולטת, הוא משתמש במילה "מעיו" שמתייחסת למעיים, במקום התרגום הרגיל : "בטן".

דיון מרתק שהתקיים בבית המדרש של הגאון מוילנא מתועד ב"ספר רש"י" (ר' י.ל. מימון, עמ' 35):

נשאל אחד מן החבורה בבית מדרשו של הגר"א בווילנה שתי שאלות:

א. למה חיכה רש"י עד כאן כדי לפרש גחון כמעיו ולא פירש זאת כבר בבראשית (ג,יד) על מלת "גחונך" שם
ב. למה לא פירש רשי גחון – בטן, שהיא מילה מובנת יותר בלשון הקודש?

והשיב המיוחד מתוך החבורה ומיוחס לה בשם הגר"א מוילנה:
כשם שהתורה רמזה למילת אמת בראש דבריה, שנאמר בבראשית רבה א,א: "ראשית דברך אמת" אמר רבי יצחק: מתחילת בריאתו של עולם ראשית דברך אמת, בראשית ברא אלקים (שסוף המילים אותיות אמ"ת), כך רצה גם רש"י להטביע חותם האמת על פירושו. ובמדרש דברים רבה א"א נאמר: "אמת יש בה שלוש אותיות: אל"ף ראשונה, מ"ם אמצעית, ות"ו סופה".

וכך רמז רש"י במילת אמת בפירושו לתורה בראשיתה, אמצעיתה וסופה:
בראש פירושו לתורה התחיל: "אמר ר' יצחק"
ובמילה "גחון" שהיא אמצע התורה (ראה קידושין ל,א) פירש רש"י "גחון – מעיו"
ובסוף התורה חתם את פירושו: "אשר שברת" – יישר כחך ששברת..

תשומת הלב הפרטנית לפרטים, כמו הו"ו הארוכה ובחירת המילים של רש"י, ממחישה את החשיבות העמוקה שיש לדיוקים הקטנים ביותר בתוך התורה ופירושיה. התורה מראה איך פרטים כביכול זניחים יכולים לתרום להבנה מעמיקה יותר של כל התורה ופירושיה, ההבנה הזאת מעניקה ללומדים גילוי שכבות של משמעות.

בן בג בג אומר: "הפוך בה והפוך בה דכולה בה, ובה תחזי וסיב ובלה בה, ומינה לא תזוע, שאין לך מדה טובה הימנה" (משנה אבות ה,כ"ב)

"יש ללמוד אותה חזור ולמד, בכל דרך אפשרית, כי ניתן למצוא בה כל מה שאדם זקוק לו או מחפש בה שאין דרך טובה יותר לעבור בה את החיים מאשר העיסוק התמידי בתורה."

"הפוך בה והפוך בה שהכול בה" – כל נקודה, קו ואות בתורה משמעותיים, ומעודדים אותנו לחזור ולנתח את פרטי התורה שוב ושוב כדי להגיע לתובנות עמוקות יותר.

*הרב אליעזר שמחה ווייס*

*חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל*

With Hashem's help, we will not give up!

rivkacoi_admin — Mon, 09 Jun 2025 22:54:31 +0000

*With Hashem's help, we will not give up*!

There is a principle: (סופו נעוץ בתחילתו ותחילתו בסופו) ."Their end is attached to their beginning, and their beginning to their end". The end and the beginning are connected to one another. Even the beginning and end of each book of the Torah are connected and there is a common theme between the opening and closing sections.

Pekudei is the last parsha of the book of Shemot. Therefore, we must find the connection between the end of the book of Shemot and its beginning.

At the beginning of the book of Shemot, we find the story of Pharaoh's daughter who stretched out her hand to take the baby she saw in the Nile River. It is written: "וַתֵּרֶד בַּת־פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל־הַיְאֹר וְהַאֲחוֹתֶיהָ הִתְהַלַּכְנָה עַל־יַד הַיְאֹר וַתִּרְא אֶת־הַתֵּבָה בַּגֹּמֶא וַתִּשְׁלַח אֶת־אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶנָּה" (Shemot 2:5). The commentary on the words "and she sent her arm (amata)" quoted by Rashi expounds the word (amata to mean arm and the verse to means that her actual arm elongated many cubits.

את אמתה. …… וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (סוטה שם), לְשׁוֹן יָד, …. דָּרְשׁוּ אֶת אֲמָתָהּ – אֶת יָדָהּ, וְנִשְׁתַּרְבְּבָה אַמָּתָהּ אַמּוֹת הַרְבֵּה: (רש"י שמות ב' ה')

At the end of the book of Shemot, the Mishkan was completed and ready for be erected, but no one was able to raise it up, since it was so heavy. Therefore, it was brought to Moshe to deal with erecting it.

How was Moses supposed to raise up something so heavy, when everyone together had failed?

Rashi tells us (39:33) that God told him: "Put your hand to it, and then it will stand up by itself" (שְׁמוֹת ל״ט:לג, Shemot 39:33):

ויביאו את המשכן וגו'. שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִין לַהֲקִימוֹ; וּלְפִי שֶׁלֹּא עָשָׂה מֹשֶׁה שׁוּם מְלָאכָה בַמִּשְׁכָּן, הִנִּיחַ לוֹ הַקָּבָּ"ה הֲקָמָתוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לַהֲקִימוֹ שׁוּם אָדָם מֵחֲמַת כֹּבֶד הַקְּרָשִׁים, שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְזָקְפָן, וּמֹשֶׁה הֶעֱמִידוֹ; אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה אֵיךְ אֶפְשָׁר הֲקָמָתוֹ עַ"יְ אָדָם? אָמַר לוֹ עֲסֹק אַתָּה בְּיָדְךָ, וְנִרְאֶה כִּמְקִימוֹ וְהוּא נִזְקָף וְקָם מֵאֵלָיו, וְזֶהוּ שֶׁנֶּ' הוּקַם הַמִּשְׁכָּן (שמות מ') – הוּקַם מֵאֵלָיו; מִדְרַשׁ רַ' תַנְחוּמָא: (רש"י שְׁמוֹת ל״ט:לג)

They brought the mishkon, etc. — for they were unable to erect it. Because Moshe did no work whatsoever in the mishkon God left it for him to erect, for no man was able to erect it because of the weight of the planks for no man had the strength to stand them up, but Moshe stood them up. [Actually, Moshe himself could also not do it but…] Moshe said to God: How is it possible for man to erect it? [Whereupon] He answered him: “You busy yourself with your hand”! It appeared as if he (Moshe) had erected it but it had stood upright of its own. This is what is meant by what is said: “The mishkon was erected” — it was erected on its own. From the Midrash of Rabbi Tanchuma.(Rashi , Shemot 39:33 )

Now, at the beginning of the book of Shemot, we see that Pharaoh's daughter performed an impossible task when she succeeded in obtaining the basket in the Nile . But the question is asked: At first, for what reason did Pharaoh's daughter stretch out her hand to take the basket, when she saw that it was far away from her?

Granted, Moshe performed the impossible in erecting the Mishkan when God told him to try, "Apply labor with your hands."

From where did Pharaoh's daughter know that she would succeed in doing the impossible, that a miracle would happen to her and her arm would be elongated?

Rather, she merely did what was within her ability and power to do, and God blessed her efforts. This teaches us a valuable lesson: We should never refrain from undertaking a task that seems too difficult to attain. If we do what we are supposed to do, with sincere effort, God will bless us with success.

We must remember the words of Rabbi Tarfon:

"פִּרְקֵי אָבוֹת פרק ב משנה טז: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבְטֵל. " (Pirkei Avot 2:16) It is not incumbent upon you to complete the task, but you are not free to desist from it ….

Many aspirations are not realized because of the thought: "I will not be able to do it all," or "I will never succeed." Maximalism, the pursuit of perfection, and the failure to appreciate partial achievements – all these are the undoing of countless people.

Every achievement is valuable. Even if the path to the summit is blocked, any ascent up the mountain is considered an ascent.

We are not free to "throw up our hands" and despair; we are not permitted to give up and fail to realize the good ideas that arise in our minds. We shall do what is within our ability to do – and we will come out ahead.

Shabbat Shalom and may we blessed the success of our soldiers, the healing of the wounded, and the return of the captives

!חזק חזק ונתחזק

*Rabbi Eliezer Simcha Weisz, Member of the Chief Rabbinate Council of Israel*.