איך להיות נשואים מאה שנה

במאמר שפורסם על ידי בית חולים בלינסון כתוב :

נעשו מחקרים רבים שבדקו אילו חומרים מופרשים בזמן התאהבות. מדובר על מיעוט מלטונין ועודף סרוטונין. חקרו גם את הנוירואפינפרין והדופמין. מסתבר שהעלייה בחומרים אלו נמשכת עד 4 שנים ואחר-כך יש עלייה של אנדורפינים. מצאו שמתאהבים סדרתיים מפרישים חומר מסוים, שמתן אנטי דיכאוניים מאפשר ויסות הסדרתיות. יש כאלו שלא מתאהבים ואצלם חסר חומר אחר.

נשאלות השאלות – האם האהבה יכולה להחזיק מעמד רק ארבע שנים? האם הנישואין הולך להפוך למשהו דומה למוצר שמחליפים אותו כל כמה שנים? האם ההתאהבות שאנחנו מדברים עליה היום היא-היא האהבה שאנו מצפים לה כאשר אנו נישאים כדת משה וישראל? והתשובה היא, כמובן, לא.

התשובה היא שאנחנו מאמינים ב"בעשערט". אנחנו מאמינים שהזיווג שלנו הוא מן השמיים. כלומר, בהשגחה פרטית ביותר, בורא עולם ייעד לנו את בן או בת הזוג שלנו. זה לא במקרה, זה מהלך מתוכנן היטב. כך – ברגע שאנחנו מקבלים את העובדה שמכל האנשים בעולם, בן הזוג שלי הוא המתאים לי ביותר לצורך ההתפתחות שלי, יש לי עם מישהו לעבוד. אם אנחנו אכן מאמינים שהזיווג שלי הוא מן השמיים – הרי לא זורקים מתנת אל.

כמובן השאלה הראשונה היא איך למצוא את הזיווג הזה מן השמיים והשאלה השנייה היא איך לשמור עליו, איך לחיות ביחד באהבה, אחווה, שלום ורעות?

במשנה האחרונה של מסכת תענית כתוב על בנות ישראל, שיצאו לכרמים במחולות לחפש להן חתן. רבי יהודה הנשיא מספר על הקריאה בפי הבנות.

 היפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי, מיוחסות שבהן היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין אשה אלא לבנים, מכוערות שבהן היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים" (תענית לא)

אנחנו מתארים לעצמנו שזו הייתה בקשת ההורים לשדכנים. הבנות היו אומרות "בחור, תנו עיניכם למשפחה" בעצם רבי יהודה הנשיא הדגיש בזה את החשיבות של המשפחה.

חז"ל מוסיפים על המשנה ומתארים תכונות אחרות של הבנות אבל זה מעניין שרבי לא מביא את הברייתא שמובאת בחז"ל רבי מדגיש את העניין של המשפחה משום שזה הדבר הכי חשוב. המשפחה, הגנים, מה שאתה הולך להוריש לדור הבא.

אחת מהבעיות היום היא שלא כל כך מתעניינים במשפחה. אני משתתף בחתונות שההורים של שני הצדדים בקושי מכירים זה את זה. גם אלו שמכירים, ההכרה נעשתה אחרי שהזוג החליטו לייסד את הקשר ביניהם. אבל אין זו הדרך. צריכים להפנים את זה שהכי חשוב זו המשפחה.

נחזור לעניינינו – נניח שכבר מצאנו את הבעשערט, את בן הזוג שיועד לנו משמיים. איך נוכל לחיות איתו חיים של נחת ושמחה?

מסופר על קומיקאי אחד שאמר שאפשר לחיות באושר עם האישה חמישים שנה וזאת בתנאי שנשואים יחד מאה שנה. זה נשמע מצחיק ורומז על כך שחיים באושר כמעט בלתי אפשריים. האם זה נכון שאין אפשרות של אושר ושל נשואים ארוכים?

השאלה היא אחרת. האם בכלל, הנשואים אמורים להיות של אושר? האם זה מה שהזוג צריכים לחפש אושר ואושר ואושר? האם זו המטרה של הנשואים?

חושבני שלא. המשפחה והבנים וההמשך. אלו המשימות של זוג שמתחתן.

ובכל זאת –  איך שומרים על קשר של חברות לשנים רבות.

אחת ממתנות האל שקיבלנו היא מתנת השכחה. אדם צריך לדעת לשכוח ולסלוח. צריך לדעת שכל אחד עושה טעויות ולא צריך להזכיר לשני את הטעויות שהוא עשה כל הזמן. זאת מתנת האל הגדולה ביותר לאדם. אנחנו אומרים על הקב"ה שאין שכחה לפני כסא כבודך אבל לנו יש שכחה ואנחנו צריכים להשתמש במתנת השכחה כדי לבנות את הקשר לטווח ארוך.

יש עוד עניין חשוב ביותר – אפשר למצות את העניין עם הסיפור של רב אריה לוין זצ"ל:

מספרים על ר' אריה לוין זצ"ל שאחרי החופה, כאשר נכנסו לחדר הייחוד, הוא אמר לאשתו הטרייה שאין לו כסף לתת לה או הבטחות של עושר וכדו' . המתנה הכי גדולה שהוא יכול לתת לה, מתנה אחת והיא "מתנת הויתור". הויתור הזה הוא יהיה הבסיס לחיים משותפים. (מתנת החתונה של הרב אריה לוין זצ"ל)

עוד דבר שכדאי לזכור – במעמד העילאי ביותר, מעמד החופה, קוראים את הכתובה וזאת למה? זה נראה כמו חוזה טכני. האם זה מתאים בין איש ואשתו? האם זה מתאים למעמד הרוחני שכולו אהבה? אלא חז"ל תקנו לקרוא את הכתובה כדי להזכיר לזוג שזה לא הכל פוצי מוצי. קשר הנשואים בנוי מפרטים קטנים, דברים פרקטים. חיים משותפים זה אומר שיתוף פעולה בדברים גשמיים ביותר.

בסוף טקס הנשואים אף נשברת כוס. נזכור שישברו עוד הרבה כוסות בחיי הנשואים שלנו אבל תמיד צריך להמשיך בשמחה ובויתורים.

עוד אפשר ללמוד מה דרוש כדי להצליח בחיי הנשואים מהלכות מזוזה –

יש חילוקי דעות איך למקם את המזוזה על משקוף הדלת.

רש"י סובר במאונך ותוספות סוברים בדרך אופקית. כדי לצאת ידי שתי הדעות, אנחנו עושים משהו שנעשה לעיתים נדירות בהלכה: פשרה בין הדעות. אנו מחלקים את ההבדל בין שתי העמדות הללו ומניחים את המזוזה בשיפוע – באלכסון. (עיין שו"ע יורה דעה סימן רפ"ט סעיף י"ח).

המזוזה היא הדבר הראשון שרואים כאשר מגיעים לבית, דבר זה צריך ללמד את כולנו לקח חשוב. צריכה להיות גמישות. אם רוצים לבנות בית מאושר ומאובטח, צריכים ללמוד להתכופף ולהתפשר עם בן / בת הזוג.