מיטב מאמרים ודברי תורה מפי הרב אליעזר שמחה וויס שליט"א

פרשת תרומה – מידות טובות הנלמדות מהפרשה בפרשיות אלו כתוב על בגדי הכהונה. אחד הדברים המיוחדים שהכהן הגדול נתייחד בהם בלבוש היה מעיל. בשוליו של המעיל היו "פעמון – זהב ורימון" (שמות כ"ח ל"ד), מטרת הפעמונים היה – כדי שישמיעו קולו של הכהן הגדול בבואו אל הקודש ובצאתו. צלצולי הפעמונים גורמים יחס של כבוד ותפארת, כולם שומעים בבוא אהרון אל הקודש ובצאתו. המדרש מוסיף, שהתורה רצתה ללמד אותנו דרך ארץ: שלא יכנס אדם פתאום לביתו אלא ישמיע קולו בכניסתו לבית.

לפרשת צו​- לא כבוד התורה להוציא אשפה מן הבית ? לאברך בכולל של טלז בקליבלנד ארה"ב היו בעיות של שלום בית והוא הזמין עצמו  עם אשתו לראש הישיבה הרב  מרדכי גיפטר זצ"ל לייעוץ. כדוגמא לטענותיו האברך התלונן: מדי בוקר אשתו מבקשת ממנו להוריד את פח האשפה, והוא  סבור שאין בכך כבוד התורה. האישה טענה שבעלה צריךלעזור לה ושאלה  את הרב אם לא כתוב בהלכה שבעלה חייב לעשות מה שנחשב בעיניה כדבר פשוט?…הרב חשב וענה לה שאמנם הבעל צריך לעזור לאשתו

בשלח-מצווה להקבר בארץ ישראל מצווה להקבר בארץ ישראל "ויקח משה את עצמות יוסף עמו…" (שמות י"ג, י"ט). הגמרא  (מועד קטן דף כ"ה א') מספרת:  כשנפטר רב הונא מן העולם העלו את ארונו לארץ ישראל וקברוהו שם. רש"י שם מפרש (לפי הנוסחא שב"עין יעקב"), שזה שהעלוהו היה מפני שכל הנקבר בארץ ישראל נקבר בלא חטא שנאמר: "העם היושב בה נשוא עון" (ישעיהו ל"ג, כ"ד), ואין ישיבה בארץ אלא לקבורה. כנגד זה מצינו בתלמוד הירושלמי (סוף כלאים מ"ג עמוד א')  שרבי בר

לפרשת פקודי – להיות נחושים לתורה אין התחלה ואין סוף, היא בנויה כספירלה המורכבת ממעגלים של לימוד. כל פעם שלומדים עולים בדרגה של הבנה. בכל שנה שאנו קוראים את הפרשה אנו מתקדמים בהבנ נוספת של החיים. בשמחת תורה, ביום שאנו מסיימים את ספר דברים, מיד אנו מתחילים את ספר בראשית כי לתורה אין סוף ואין התחלה. כך גם יש קשר בין סוף ספר שמות והתחלתו. כדברי חז"ל: "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". הקשר הוא להיות נחושים, אף פעם לא להתייאש

פרשת בא -בכור אשה בלבד! קידוש בכור  השבוע בפרשתנו קוראים אנו על מצוות קדוש בכור באדם ובבהמה. התורה מסבירה שכאשר בני ישראל יצאו ממצרים הקב"ה הרג כל בכור במצרים באדם ובבהמה  ולכן מקדישים כל פטר רחם בבכור אדם ובהמה. לפי חז"ל בגמרא כל הבכורים במצרים מתו במכת בכורות גם בכור מהאב וגם בכור מהאם. אם כן מדוע הדין של "קידוש בכור" מתייחס אך ורק לבכור של האמא  ל"פטר רחם" ולא בכור מהאב? אם הסיבה למצווה היא בעקבות מה שקרה במכת

להפוך את הגשמיות לרוחניות- מה לא ברור בצורה של מטבע עד כדי כך שמשה התקשה לייצר אותו? משה רבנו הצטווה על אופן עריכת מפקד בני ישראל, לערוך אותו בדרך  מיוחדת, כך שהמתפקדים ייתנו תרומה של מחצית השקל, ומספר המטבעות שייאספו הוא מספר בני ישראל. כך התורה אומרת:  "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.  זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ  עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'." חז"ל

ויקהל פקודי – חשבונות "א"ר יוחנן כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם, למה? שלא יחשב בירושלים ויצר, לפי שנקראת משוש כל הארץ" (שמות רבה (וילנא) פרשה נב)  מדוע לא היו משרדי חשבונות בירושלים? כיצד יכלו עולי רגל שבאו לירושלים לנהל את חשבונותיהם ללא יועצים מומחים?  אולי הסיבה לכך הייתה שאנשים מקפידים מאוד ועושים חשבון על הכספים שהם מוציאים לצדקה ולמוסדות חינוך, אז הם יודעים בדיוק כמה נתנו ומתי נתנו, אבל כאשר מגיעים לכסף שמוציאים

משה  יורד מההר ארבעים יום לאחר מתן תורה ובידיו "שני לחות העדות לחות אבן כתובים באצבע אלוקים" (שמות ל"א י"ח), רש"י כותב על המילה לוחות – "לחת (חסר ) כתיב שהיו שתיהן שוות…" ישנן שתי התייחסויות עיקריות לדת, ששתיהן אינן משקפות את השקפת התורה. ישנה התייחסות לדת שכל כובד משקלה, הוא עיסוק במהות של הקב"ה: תיאולוגיה, פילוסופיה, הסברי פעילות ה', טוב ורע. אבל דעה זו לא מתייחסת לאדם ואינה מערבת אותו בעניין. ישנה התייחסות לדת בה עיקרה של הדת, היא

ויקהל פקודי – בקורת עצמית אנשים מעדיפים למצוא חסרונות באחרים במקום לבדוק את עצמם. הדרך למציאת חסרון עצמי אינה נעימה לאדם, אדם המוצא חסרונות בעצמו צריך להודות על האמת ולא להשתמט ממנה. אותו אדם שמצא חסרון בעצמו, צריך להיות אמיץ ולהסיק מסקנות מעשיות מחשבון נפשו. לכן, כיוון שהתהליך קשה כל כך וכרוך בבושה, ישנם אנשים שאינם רוצים להתחיל בתהליך של בדיקת עצמם וביקורת עצמית. קל להם למצוא חסרונות באחרים משום שדבר זה נותן לאדם הרגשה של עליונות, שהמבקר פטור מכל

לפרשת יתרו – בת יתרו ומשה – התאמה בזוגיות התורה לא מסבירה מי היה האיש מבית לוי שהלך לקחת בת לוי. רק אחר כך נודע לנו שאלו היו יוכבד ועמרם. והנה, כאשר משה עומד לפגוש את אשתו, התורה מאריכה ונותנת הרבה פרטים. מספרים לנו על משה ליד הבאר, על בנותיו של כהן מדין שבאות להשקות את העדר, על רועי הצאן שמתנכלים להן ועל כך שמשה עוזר להן, הן חוזרות הביתה ויתרו שומע על התקרית ליד הבאר ושולח אותן למצוא את

השבוע נסיים את קריאת ספר שמות, כאשר ברקע משתוללת מגיפה בעולם וגורמת לרוב עמך ישראל להתבודד בביתם ולהתמודד עם בעיות הכלל והפרט דבר שלא זכור בהיסטוריה.כאשר נסיים את קריאת הפרשה נצהיר בקול 'חזק חזק ונתחזק'.למילים הללו תהיה משמעות חזקה יותר מבדרך כלל !הלשון 'חזק חזק ונתחזק' לא מופיע במקורות אבל כנראה מבוסס על הגמרא במסכת ברכות :תנו רבנן: ארבעה דברים צריכין תמיד חיזוק, שיתמיד בהם האדם ברוב כוח, ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפלה, ודרך ארץ (העבודה היום יומית). ולכל

פרשת יתרו – שמיעה סלקטיבית   "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו" (כ', כ"ג) מביא רש"י: "הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים ק"ו: ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה התורה: הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה". ידועה השאלה על דברי רש"י:  מדוע אנו חייבים בהתנהגות מיוחדת כלפי המזבח, שהוא דומם, ואין

לפרשת יתרו – אומנות הביקורת וההקשבה בתורה אין הרבה פרשיות הנקראות בשם של אדם. אחת הפרשיות היחידות האלו היא פרשת יתרו. יתרו חותן משה. חז"ל מסבירים שיתרו זכה לפרשה שתיקרא על שמו משום שהוא הוסיף פרשיה לתורה, זו פרשת 'ואתה תחזה'. בפרשיה זו יתרו מסביר למשה איך לנהל מערכת משפטית, איך לתקן את העיוותים שהוא רואה בניהול עד כה. חז"ל מהללים את יתרו לא על הביקורת שהוא אמר למשה, "לא טוב הדבר שאתה עושה", לא על זה שיתרו אמר לחתנו

פרשת כי תשא – נערות – גיל או תכונה "ומשרתו יהושע בן נון נער, והוא חיה מאה ועשר שנים. וחכמים אמרו כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק, אם כן היה בן חמישים ושש שנה, ואיך קראו הכתוב נער? וככה דקדקו: "ומשרתו יהושע בן נון שירות נער" (אבן עזרא שמות הפרוש הארוך פרק ל"ג, י"א). על הפסוק: "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות ל"ג, י"א) מעיר אבן עזרא כי יהושע היה בן 56 בעת מתן תורה

שמות – "דופי במשפחה" "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (שמות ב' א')   "ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה" (שמות ו' כ'). יוכבד אם משה הייתה בת לוי, ואם אחות קהת, אביו של בעלה עמרם, עמרם אם כן התחתן עם דודתו. נישואין כאלו הפכו לאסורים אחר מתן תורה כמו שכתוב בספר ויקרא (י"ח כ') אבל לפני מתן תורה עדיין היו מותרים.  הפרשן "חיזקוני" מעיר: "מה שהסכים הקב"ה שיצא אדם גדול

פרשת משפטים -גם היום יש ביכורים "ראשית בכורי אדמתך" (שמות כ"ג י"ט) "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ד אלוקיך" (שמות כ"ג י"ט)  רב הונא בשם רב מתנה אומר:  בזכות שלושה דברים נברא העולם: בזכות חלה, מעשרות וביכורים,  ומה טעם: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"?  בשביל "ראשית"  ואין ראשית אלא חלה שנאמר "ראשית עריסותיכם".  ואין "ראשית" אלא מעשרות שנאמר "ראשית דגנך".  ואין "ראשית" אלא ביכורים שנאמר "ראשית ביכורי אדמתך וכו"(בראשית רבה פ"א ו')   פעם אחת גזרה המלכות גזירה

פרשת בשלח – בנים ואבותם בנים ואבותם על המשפט "אלוקי אבי וארממנהו" (שמות ט"ו, ב) מצטט רש"י: "לא אני תחילת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלוקותו עלי מימי אבותי" משה ובני ישראל מיחסים את מצבם לאבותיהם. במצב מיוחד זה של רגעי אושר נוטה האדם להתעלם מהמסייעים בידו וזוקף את ההצלחה לזכותו , "כוחי ועוצם ידי…" כאן מגלים בני ישראל את העיקרון של ההדדיות, וזכות האבות – היא זכות אשר בלעדיה לא ייתכנו ברכה והצלחה במעשה ידינו. החינוך שהושקע בבנים

שבעה באוקטובר ופרשת בא: כשהמנהיגים ישנים – אומות נופלותשבעה באוקטובר שבר באחת כל אשליותינו. בתוך שעות ספורות חצו מחבלים את הגבול, יישובים נפלו ביד אויב, משפחות נקרעו, ומדינת ישראל נתפסה בלתי מוכנה. עם ישראל התעורר אל מציאות שסירב להאמין שאפשרית.והכאב גדול שבעתיים, משום שלא הייתה זו גזֵרה שנפלה ללא סימנים. היו התרעות, היו נתונים, היו קולות שהזהירו. אך ההנהגה האמינה שהאויב מורתע, שהשקט יציב, שהמערכות חזקות דיין. בכירים ביותר — ראשי המודיעין הצבאי, הרמטכ״ל, וקצינים בכירים נוספים — נאחזו בהנחות

לפרשת בא – הרכוש האמיתי הוא הכבוד העצמי "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב". מפרש רש"י: "דבר נא- אין נא אלא לשון בקשה. בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק, אברהם, 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם". נראה מוזר

פרשת וארא- המנהיג  בספר שמות, ההיסטוריה של עם ישראל נכנסת לפאזה חדשה, בני ישראל, בנים ונכדים של יעקב אבינו, גדלים להיות "עם בני ישראל" (פרק א', ט'). מכן והלאה אנחנו לא מדברים על היסטוריה של משפחה, אלא על היסטוריה של עם. והמנהיג של אותו עם הוא משה, שאותו אנחנו מכנים רבנו. הוא המנהיג בהא הידיעה ובו אנחנו רואים את התכונות האידיאליות של מנהיג. מה הן התכונות הללו? שונה מנביאים אחרים, שבדרך כלל אנחנו יודעים פרטים עליהם רק מזמן "זימונם" למנהיגות

ויקהל פקודי – "נשלם בית המקדש ויכל בניין המשכן"   המילים הפותחות את ההפטרה של פרשת השבוע מתייחסות לבניין בית המקדש על ידי המלך שלמה. שכתוב: "ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה…" (מלכים א ז' נ"א). בסוף פרשת השבוע מובא תאור סיום בניית המשכן, שם כתוב: "ויכל משה את המלאכה" (שמות מ' ל"ג). בהפטרה ובפרשה אנו קוראים על סיום של בניין, אבל הפועל בתורה שונה מהפועל בהפטרה – בנוגע למשכן כתוב: "ויכל", ואילו בנוגע לבית המקדש כתוב: "ותשלם". נשאלת

לפרשת שמות – איך להיות איש? "ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול…". (שמות ב',י"ב) מי זה איש בעיניך? מה זה גבר? בתרבות שלנו איש הוא גבר לוחם, גיבור מלחמה. מישהו שיש לו עצמה גופנית. לא אכפת לו מאף אחד, עושה מה שהוא רוצה. הפרשנים שמים לב שכאשר משה רבינו רואה איך שמצרי מתנכל לעברי כתוב: 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש'. לא כתוב 'וירא כי אין אדם' (עם המשמעות שאין מישהו שיכול לראות

ויקהל פקודי – "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה"  הקפדה על כל תג ותג היא אחד המאפיינים את תורתנו הקדושה. כאן מוצאים אנו שתי מילים הנראות לכאורה מיותרות.  בתחילת הפרשה אנו מתוודעים למעשהו הגדול של משה: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל…" (ל"ה א'). ואילו אח"כ נאמר שבני ישראל יצאו, מדוע הוסיפה התורה את שתי המילים:  "מלפני משה"? האם אין אנו יודעים כי הם עזבו או נפרדו מלפני משה? ניתן  להסביר זאת בהקשר להלכה "שתלמיד היוצא מרבו, אסור

פרשת יתרו – שוויון משה  יורד מההר ארבעים יום לאחר מתן תורה ובידיו "שני לחות העדות לחות אבן כתובים באצבע אלוקים" (שמות ל"א י"ח), רש"י כותב על המילה לוחות – "לחת (חסר ) כתיב שהיו שתיהן שוות…" ישנן שתי התייחסויות עיקריות לדת, ששתיהן אינן משקפות את השקפת התורה. ישנה התייחסות לדת שכל כובד משקלה, הוא עיסוק במהות של הקב"ה: תיאולוגיה, פילוסופיה, הסברי פעילות ה', טוב ורע. אבל דעה זו לא מתייחסת לאדם ואינה מערבת אותו בעניין. ישנה התייחסות לדת בה

***בחירה עם יעוד***   *פרשת יתרו: הרהורים על אתגרי עם ישראל, במיוחד היום* לאורך ההיסטוריה, נאלצנו להגן על עצמנו בהאשמות שווא שונות, נגד עם היהודי ונגד  הספרים הקדושים לעם ישראל. אולם מעולם לא עמדנו בפני האשמה מבישה כל כך כפי שישראל עומדת מולה כעת בבית הדין הבינלאומי בהאג, שם ישראל מואשמת בביצוע רצח עם בעזה. האשמה זו חסרת תקדים ומטילה צל כבד על המאשימים ,מבינים  את הפסוק. "וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ–מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט, שָׁמָּה הָרֶשַׁע; וּמְקוֹם הַצֶּדֶק, שָׁמָּה הָרָשַׁע." (קהלת ג',

לפרשת צו​- לא כבוד התורה להוציא אשפה מן הבית ? השבת אנו קוראים את שירתן של שתי נביאות, מרים ודבורה. מנהיגות אלה לא היו רק ענקיות בזמנן, הן גם שתי פרדיגמות לשני נתיבים שונים של עבודת השם לנשים יהודיות, בכל הדורות. מרים גילתה מסירות מדהימה לנושא גידול הילדים, על מנת להבטיח את ההמשכיות של עם ישראל. המפגש הראשון שלנו עם מרים הוא למעשה מפגש עם פועה (כפי שרש“י מסביר – מי שמרגיעה את בכי התינוקות). מאוחר יותר מרים משכנעת את

ויקהל – "ויעש בצלאל ……עצי שיטים"  ויעש בצלאל את-הארון, עצי שיטים (שמות פרק לז.א) בעלי התוספות מעירים: "לפי שעתידים לחטוא בשיטים העמיד להם זה לכפר על מעשי שיטים". שיטה – הוא עץ, ממנו נבנה המשכן, המזבח, ושאר כלי העץ במשכן. שיטים הוא גם שם מקום בערבות מואב בעבר הירדן המזרחי, התחנה האחרונה במסעי ישראל ממצרים, שם חטאו בני ישראל ונצמדו לבעל פעור (במדבר כ"ה א – ג). אין בין שיטים שבפרשתנו – שם של עצים, לשיטים שמופיעה בספר במדבר –

חשיבות של הסביבה בה אנו פועלים : רש"י מפרש "ויקחו לי" – "לשמי". כלומר, הנתינה צריכה להיות מכל הלב, הרב הדיין רבי אברהם צבי גינצלר הי”ד בספרו ויצב אברהם מפרש שלשמי פירושו ממש לצורך שמו של הקב"ה. אם מתבוננים אנו בכל התרומות שעם ישראל נתנו לכבוד ה' יתברך " ויקחו לי -לי לשמי " היתה לזה מטרה עילאית והיא:מטרת בניית בית המקדש וכל זאת למה? כדי שניתן יהיה לבטא את שמו המפורש של הקדוש ברוך הוא, שהיה נאמר אך ורק

האנטישמיות איננה תופעה הנובעת ממעשיהם של היהודים.היא תופעה הנובעת מעצם קיומם.כבר עמדו הוגים וחוקרים על כך שהאנטישמיות איננה שנאה רגילה. ההגדרה הקלאסית מתארת אותה כ"שנאה לשונה" — שנאה לעצם העובדה שיש בעולם עם שאיננו משתלב, שאיננו נטמע, ושאיננו מוכן לוותר על זהותו.היהודי מייצג עם החי על פי מערכת ערכים שונה. עם הנושא ברית עם הקב"ה. עם הרואה את עצמו מחויב לתורה. עם המסרב להיעלם בתוך תרבות כללית משתנה.מכאן נובעת העובדה ששום טיעון לא ישכנע את שונאי ישראל לחדול משנאתם. זו

פרשת כי תשא – מידת הנתינה אינה נחלת הכלל ישנם אנשים שאינם רואים כל צורך לתת משלהם לאחרים וישנם, שמפריע להם כשאחרים נותנים. כבר אמרו חז"ל: "ארבע מידות בנותני צדקה" (אבות ה' י"ג), ומדגישים את התכונה: "לא יתן ולא יתנו לאחרים". יש המוכנים לתת לאחרים. עצם הנתינה גורמת להנאה מיכולתם זו עד כדי שמחה מסיפוק, אך גם בנתינה מסוג זה יש מעלות שונות. יש ששמחת הנותן היא אמיתית אולם מסיבה אנוכית- כי יודע הוא ששכרו יבוא מצד המקבל  ע"י החזר

התורה מתארת ​​באריכות את בנייתם ​​המשכן שהיה אמור להיבנות לטווח קצר  . אך בפועל המשכן נמשך  בשימוש מאות רבות של שנים. אולם כאשר בנו אותו, התכנון היה שיהיה משכן זמני שיימשך כמה חודשים עד שיוכלו לנסוע לארץ ישראל ולבנות  שם את בית המקדש. זה היה צריך  להיות משהוא  מאוד זמני  ולא נועד לשימוש  כל כך הרבה זמן . רק עקב חטא המרגלים ושאר חטאים   התאחר בנין בית המקדש והתארך השימוש במשכן .   אם התוכנית המקורית הייתה שהשימוש במשכן יהיה

"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב עמו,עזוב תעזוב עמו"- ברכבת הנוסעת מקובנא לוילנא ישב רבי ישראל סלנטר. לבדו היה, בלי מלווים, ולבושו כלבוש אדם פשוט. לצדו ישב יהודי צעיר, ניכר עליו שזה עתה סיים להיות סמוך אל שולחן חותנו וכעת מבקש הוא פרנסה לעצמו.ישב רבי ישראל ועישן סיגריה, שכן היה זה קרון המיועד למעשנים. והנה פנה אליו שכנו בקול חמור: "הפסק לעשן!", צעק. "אינני סובל את ריח הסיגריות!"יכל רבי ישראל לומר לו, כי זהו קרון המעשנים.אך לא כך עשה,

עיצוב יפה בו השולחן נראה אסתטי ומכובד, משפיע על ההנאה מהארוחה -הרבה מעבר לנוי שבו כשלעצמו. העיצוב גם מצביע על סוג הארוחה. לעיתים הוא גם יכתיב כיצד תתנהל הארוחה.. על הפסוק:"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" רש"י מצטט את דברי חז"ל :"אשר תשים לפניהם" -אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר 'אשר תשים לפניהם'- כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם

אנו קוראים בפרשת השבוע על קורבן העולה שאהרון ובניו הקריבו בעבודת בית המקדש. המשימה הראשונה  שהיתה ביום עבודתם בבית המקדש היתה 'מצוות תרומת הדשן'. מצווה שנעשית על ידי סילוק כמות קטנה של אפר, שנוצר על גבי  מזבח העולה כתוצאה משריפת הקרבנות ועצי ההסקה של היום הקודם. את הדשן שסולק מן המזבח בתרומת הדשן הניחו על רצפת העזרה במרחק-מה מן המזבח. המצווה נעשית על ידי כהנים בלבד מדי יום ביומו.  דבר זה מדהים משום שלמרות תפקידי הכהן הגדולים והנעלים , נאלץ

וארא-"המדבר ומקיים" "המדבר ומקיים" בברכת ההפטרה, אנו מזכירים את ה': "המדבר ומקיים". עצם הכינוי הזה של ה' "כמדבר ומקיים", מראה לנו שלדבר ולקיים הוא ערך עליון, ובזה אנו צריכים להיות דומים לקב"ה. לא לדבר, אם אין בכוונתנו לקיים את שאנו מדברים. לדאבוננו, בנוף היהודי יש הרבה יהודים "מנהיגים" המדברים ומצהירים על חשיבותם של נושאים בסדר היום של עם ישראל. הם מדברים על חשיבות התפילה, נותנים עצות איך להתפלל, מתי ואיך לשנות, אך הם בעצמם אינם מתפללים! מדברים על החינוך הדתי,

פרשת בא-"והגדת לבניך… והיה כי ישאלך" (שמות י"ג, ח' י"ד) "והגדת לבניך… והיה כי ישאלך" (שמות י"ג, ח' י"ד)  החינוך והדאגה לחינוך הבנים היא תודעה הגיונית ובסיסית. לגבי יהודי החינוך הוא לא רק אינסטינקט או רגש – אלא צווי. כשם שיהודי מצווה לברך על בגד חדש או  להתפלל כך מצווה הוא לדאוג לחינוך הבנים. הדאגה לחינוך בכל התקופות היא אחת הסיבות העיקריות שהביאו את עם ישראל להצלחות בתחומים רבים וכן – להתייחסות לעמנו כאל עם סגולה. העם היהודי נקרא גם

   כי תשא *וראית את־אחרי ופני לא יראו:* (שמות פרק לג פסוק כ"ג) פעמים רבות אנשים שואלים "למה?". ישנם כאלו שמתנסחים "למה קורים דברים רעים לאנשים טובים?" או "מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו?" שאלה זו אינה שאלה מודרנית וכבר נשאלה  על ידי משה רבנו לקדוש ברוך הוא – "הודיעני נא את דרכיך" – אומרים חכמים במדרש, משה רבנו ביקש להבין את דרכי הבורא, מדוע יש צדיק ורע לו ויש רשע וטוב לו?… מה ענה לו הקדוש ברוך הוא?