מיטב מאמרים ודברי תורה מפי הרב אליעזר שמחה וויס שליט"א

לפרשת פקודי – להיות נחושים לתורה אין התחלה ואין סוף, היא בנויה כספירלה המורכבת ממעגלים של לימוד. כל פעם שלומדים עולים בדרגה של הבנה. בכל שנה שאנו קוראים את הפרשה אנו מתקדמים בהבנ נוספת של החיים. בשמחת תורה, ביום שאנו מסיימים את ספר דברים, מיד אנו מתחילים את ספר בראשית כי לתורה אין סוף ואין התחלה. כך גם יש קשר בין סוף ספר שמות והתחלתו. כדברי חז"ל: "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". הקשר הוא להיות נחושים, אף פעם לא להתייאש

פרשת וארא- המנהיג  בספר שמות, ההיסטוריה של עם ישראל נכנסת לפאזה חדשה, בני ישראל, בנים ונכדים של יעקב אבינו, גדלים להיות "עם בני ישראל" (פרק א', ט'). מכן והלאה אנחנו לא מדברים על היסטוריה של משפחה, אלא על היסטוריה של עם. והמנהיג של אותו עם הוא משה, שאותו אנחנו מכנים רבנו. הוא המנהיג בהא הידיעה ובו אנחנו רואים את התכונות האידיאליות של מנהיג. מה הן התכונות הללו? שונה מנביאים אחרים, שבדרך כלל אנחנו יודעים פרטים עליהם רק מזמן "זימונם" למנהיגות

התורה מתארת ​​באריכות את בנייתם ​​המשכן שהיה אמור להיבנות לטווח קצר  . אך בפועל המשכן נמשך  בשימוש מאות רבות של שנים עד לבניית בית המקדש. אולם כאשר בנו אותו, התכנון היה שיהיה משכן זמני שיימשך כמה חודשים עד שיוכלו לנסוע לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש. זה היה צריך  להיות משהוא  מאוד זמני  ולא כל כך הרבה זמן ועקב חטא המרגלים ושאר חטאים   התאחר בנין בית המקדש והתארך השימוש במשכן .   אם כן  למה התוכנית המקורית הייתה שהשימוש במשכן יהיה בה לזמן קצר מאוד? ומדוע אם כן

פרשת יתרו – פיצול רגשות   "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו" (כ', כ"ג) מפרש רש"י: "הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים ק"ו: ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה התורה: הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה". המפרשים מחפשים הבנה בדברי רש"י: מה עניין של בזיון לדוממים, שאין בהם דעת להקפיד? הרעיון

ויקהל פקודי – "כתר שם טוב עולה על כולם" "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי…" (שמות ל"ה ל') אומר על כך המדרש: "הדא הוא דכתיב" "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז'). שלושה שמות נקראו לו לאדם: הראשון:  השם שקוראים לו הוריו. השני:  השם שקוראים לו בני אדם. השלישי:  השם שהוא קונה לעצמו על ידי מעשיו. בצלאל קנה לעצמו שם טוב על ידי מעשיו. ולכן זכה לעשות את מלאכת המשכן.   מדוע דווקא על – ידי

פרשת יתרו – "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני" "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני" (י"ט, ב') והלא כבר נאמר (בפסוק הקודם) "באו מדבר סיני". ומה תלמוד לומר באו מדבר סיני. אלא הקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני. מה ביאתם למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתם מרפידים בתשובה ("מכילתא"). הנצי"ב בפירושו מקשה על דברי המדרש: מדוע היה המדרש צריך להזכיר לנו, כי יצאו מרפידים בהיותם בעלי תשובה, האם לא היה מספיק לומר לנו, שהגיעו למדבר סיני כבר בהיותם בעלי תשובה?? ומסביר הנצי"ב  כי

פרשת בא -בכור אשה בלבד! קידוש בכור  השבוע בפרשתנו קוראים אנו על מצוות קדוש בכור באדם ובבהמה. התורה מסבירה שכאשר בני ישראל יצאו ממצרים הקב"ה הרג כל בכור במצרים באדם ובבהמה  ולכן מקדישים כל פטר רחם בבכור אדם ובהמה. לפי חז"ל בגמרא כל הבכורים במצרים מתו במכת בכורות גם בכור מהאב וגם בכור מהאם. אם כן מדוע הדין של "קידוש בכור" מתייחס אך ורק לבכור של האמא  ל"פטר רחם" ולא בכור מהאב? אם הסיבה למצווה היא בעקבות מה שקרה במכת

שמות -אתחלתא ד…  אתחלתא ד…  בהתבוננו במראה הנפלא של הסנה הבוער כותב המדרש: "ר' יוחנן אמר: "שלוש פסיעות פסע משה. ריש לקיש אמר: לא פסע אלא צוארו עיקם. אמר לו הקב"ה "נצטערת לראות את חייך שעתה כדאי שאגלה עליך". מיד "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני".  כיצד יש להבין את גודל שכרו של משה כגואלם של ישראל, שניתן בזכות שלוש פסיעות או עיקום הצואר? אלא שכאן אנו לומדים את אחד היסודות החשובים ביחסים שבין יהודי לבוראו.

פרשת כי תשא – שלוש חרויות שלוש חירויות "והלוחות מעשי אלוקים המה… חרות על הלוחות" (שמות ל"ב, ט"ז)   מהו חרות?  רבי יהודה אומר:  אל תקרי חרות (הח' בקמץ) אלא חרות (הח' בצרי) – מן הגלויות. רבי נחמן אומר: חירות ממלאך המוות, ורבותינו אומרים: חירות מן היסורים (מדרש רבא שמות, מ"ט, ט'). המדרש מלמד אותנו  משמעות של חירות דרך משחק המילים בין חירות, כאשר הח' בקמץ לבין חירות שהח' בצרי. אמנם לימוד זה נראה כסתם משחק מילים, אבל הוא בעל משמעות

לפרשת בא – הרכוש האמיתי הוא הכבוד העצמי "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב". מפרש רש"י: "דבר נא- אין נא אלא לשון בקשה. בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק, אברהם, 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם". נראה מוזר

עיצוב יפה בו השולחן נראה אסתטי ומכובד, משפיע על ההנאה מהארוחה -הרבה מעבר לנוי שבו כשלעצמו. העיצוב גם מצביע על סוג הארוחה. לעיתים הוא גם יכתיב כיצד תתנהל הארוחה.. על הפסוק:"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" רש"י מצטט את דברי חז"ל :"אשר תשים לפניהם" -אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר 'אשר תשים לפניהם'- כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם

שמות – "דופי במשפחה" "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (שמות ב' א')   "ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה" (שמות ו' כ'). יוכבד אם משה הייתה בת לוי, ואם אחות קהת, אביו של בעלה עמרם, עמרם אם כן התחתן עם דודתו. נישואין כאלו הפכו לאסורים אחר מתן תורה כמו שכתוב בספר ויקרא (י"ח כ') אבל לפני מתן תורה עדיין היו מותרים.  הפרשן "חיזקוני" מעיר: "מה שהסכים הקב"ה שיצא אדם גדול

וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום- לפעמים יש פרשיות מחיי היום יום שיכולות להציב לנו זרקור ולשפוך אור  על נושאים בפרשה אשר לפתע מקבלים פרשנות חדשה ומבט אחר.  דוגמא  למשל : באנגליה התארס נסיך, עם אישה גרושה, ממשפחה שאין לה דם כחול. (באנגליה דנים מה הכלל לפי הפרוטוקול במקרה זה). מי צריך לקוד למי?, איזה אנשי האצולה  חייבים בכבודה ?ולמי  ומתי היא חייבת בכבודם?.  דוגמא נוספת כשהנשיא אובמה ביקר בערב הסעודית לפני כעשר שנים היה נראה כאילו הוא השתחווה למלך

לפרשת יתרו – בת יתרו ומשה – התאמה בזוגיות התורה לא מסבירה מי היה האיש מבית לוי שהלך לקחת בת לוי. רק אחר כך נודע לנו שאלו היו יוכבד ועמרם. והנה, כאשר משה עומד לפגוש את אשתו, התורה מאריכה ונותנת הרבה פרטים. מספרים לנו על משה ליד הבאר, על בנותיו של כהן מדין שבאות להשקות את העדר, על רועי הצאן שמתנכלים להן ועל כך שמשה עוזר להן, הן חוזרות הביתה ויתרו שומע על התקרית ליד הבאר ושולח אותן למצוא את

פרשת יתרו – שמיעה סלקטיבית   "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו" (כ', כ"ג) מביא רש"י: "הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים ק"ו: ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה התורה: הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה". ידועה השאלה על דברי רש"י:  מדוע אנו חייבים בהתנהגות מיוחדת כלפי המזבח, שהוא דומם, ואין

לפרשת וארא – הפרעה וההפרעה שבתוכנו לפרשת וארא – הפרעה וההפרעה שבתוכנו "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". (שמות ו', ט') בני ישראל לא שמעו למשה, שבא להוציא אותם מגלות מצרים, משתי סיבות: האחת היא קוצר הרוח והשנייה היא העבודה הקשה. אנחנו מבינים מה זו עבודה קשה. מבחינה גופנית, אדם שהוא עייף לאחר יום עבודה ארוך, קשה לו לאסוף התלהבות לשום דבר. הוא רק רוצה לתת לגופו לנוח. על אחת כמה וכמה כאשר אדם עובד עבודה פיזית מאוד

בחירת השם :משה פרשת שמות. "ויגדל הילד, ותביאהו לבת-פרעה, ויהי-לה, לבן; ותקרא שמו, משה, ותאמר, כי מן-המים משיתיהו" (שמות, ב י) הגמרא (בבלי, מגילה יג ע"א) מציעה שמות אפשריים רבים למשה רבנו: "ירד – זה משה, ולמה נקרא שמו ירד – שירד להם לישראל מן בימיו. אביגדור – שגדר פרצותיהן של ישראל, חבר – שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים. סוכו – שנעשה להם לישראל כסוכה. יקותיאל – שקוו ישראל לאל בימיו. זנוח – שהזניח עוונותיהן של ישראל. אבי אבי אבי

ויקהל פקודי – דין וחשבון  משה רבנו הגיש דין וחשבון לעם ישראל עם השלמתה של מלאכת בניית המשכן. לפי מדרש תנחומא עלה בלב משה הרעיון לנתינת דין וחשבון כספי בשלב זה של המלאכה ולא לפני כן. לא רק כאמצעי זהירות, אלא אף מתוך נסיונו האישי.  לאחר האכזבה שנחל משה מחטא העגל שנעשה על ידי עם ישראל, נכתב: "והיה כצאת משה אל האוהל יקומו כל העם וניצבו איש בפתח אוהלו, והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה" (שמות ל"ג ח'). נשאלת השאלה

לאופייה של מדינת ישראל פרשת כי תשא ניתן לחלק את החברה הישראלית היום לשתי מחנות. קבוצה אחת מייחלת למדינת כל אזרחיה אנשים שהגיעו לכאן למען בטיחות פיזית וכלכלית. אנשים כאלו לעיתים קרובות עזבו ארצות בהן רדפו אותם או ממקומות בהם לא חשו בטוחים. הם מאמינים כי יש להם את הזכות לגור בארץ זו מכיוון שזו מולדתם העתיקה. הקבוצה השנייה מייחלת למדינה יהודית, שהיא ארץ קדושה בה אנו חיים את חיינו בהתאם לדרישות התורה. אנו מוצאים השתקפות של שתי הגישות הללו

פרשת תרומה – קושי יחסי לצערנו, יש לא מעט מאחינו היהודים שאינם שומרים תורה ומצוות. וסיבה אמיתית לכך היא הקושי וההתמודדות שיש לכל אחד מאיתנו. בעת קיום המצוות, אנו צריכים להקדיש זמן לתפילה, לברכות, לחינוך, להידור מצווה ועוד. אולם אנו מבינים כי אותו יהודי שאינו מקיים מצוות, סולד מקשיים ואתגרים. הוא מוכן לטפס על הר גבוה רק כדי לומר עשיתי זאת, ולראות בקשיים אלה חוויה, החייל יעדיף ללכת ליחידה נבחרת שבה הקשיים לא מעטים, ואין הוא רואה בזה קושי, שיש

פרשת כי תשא – שיוויון משה  יורד מההר ארבעים יום לאחר מתן תורה ובידיו "שני לחות העדות לחות אבן כתובים באצבע אלוקים" (שמות ל"א י"ח), רש"י כותב על המילה לוחות – "לחת (חסר ) כתיב שהיו שתיהן שוות…" ישנן שתי התייחסויות עיקריות לדת, ששתיהן אינן משקפות את השקפת התורה. ישנה התייחסות לדת שכל כובד משקלה, הוא עיסוק במהות של הקב"ה: תיאולוגיה, פילוסופיה, הסברי פעילות ה', טוב ורע. אבל דעה זו לא מתייחסת לאדם ואינה מערבת אותו בעניין. ישנה התייחסות לדת

פרשת כי תשא – "שלוש פעמים בשנה…" שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. 'את פני האדון ה' (משפטים כג: יז) שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך 'את פני האדון ה'. . .  ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות . . .( כי תשא לד: כג – כד) אנו מצווים לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה. התורה משתמשת בביטוי מעט מוזר כשהיא מצווה על העלייה לרגל:  "האדון ה'" שנמצא גם במקום נוסף בפרשת כי תשא לד: כג – כד ואף שם

פרשת תרומה – "ויקחו לי תרומה" "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". בשעה שאמרו בני ישראל "נעשה ונשמע", מיד אמר הקב"ה: "ויקחו לי תרומה" (ילקוט שמעוני, תרומה). מהו  הקשר הרעיוני בין הקריאה של עם ישראל "נעשה ונשמע" והציווי להם: "ויקחו לי תרומה"? בני ישראל היו עבדים במצרים. אנו יכולים לתאר  לעצמנו את העניות והדלות בתקופת העבדות. רק בימים האחרונים במצרים הם השיגו לעצמם רכוש ונהפכו לבעלי רכוש. במצרים השיגו רכוש כאשר הם שאלו אותו משכניהם לפני עזיבתם, ועל שפת

יתרו – והיית לנו לעיניים כל אחד והיתרו שלו! אף אחד לא רוצה להיות חולה בחוסר ריכוז, עם כאבים ולא להרגיש טוב, כל אחד ואחד שמח להיות אחרי המחלה. אז שמחים לחיות ומעריכים את האפשרות לנשום, ללכת ולטייל ומודעים לברכות שיש, רק אחרי שהרגשנו בחסרונם שסבלנו קצת אפשר להעריך את מה שיש לנו. רוב הימים שלנו עוברים בלי הכרת הטוב, אין לנו הכרה לנפלאות החיים, הימים עוברים והכל בא כמובן מאליו ואנחנו חיים בלי הודיה על מה שיש. ואנחנו שוכחים

תעריך את מה שיש לך בידיים ! כשהתורה מספרת לנו על הלוחות שקיבל משה, עשרת הדיברות על לוחות אבן, היא מציינת שעשית הדברות נכתבו באצבע אלוקים, ולא נותנת פרטים נוספים. בהמשך הפרשה, לפני שמשה שובר את הלוחות, התורה מגלה לנו עוד פרט לגביהם – באורח נס, הלוחות היו ניתנים לקריאה משני צדדיהם, למרות שהאותיות נחקקו וחדרו לעומקה של האבן. התורה מתארת לנו את הלוחות בצורה סופרלטיבית – הלוחות היו מעשי ידיו של ה' וכתב היד שעליהם היה כתב ידו של

פרשת כי תשא – מידת הנתינה אינה נחלת הכלל ישנם אנשים שאינם רואים כל צורך לתת משלהם לאחרים וישנם, שמפריע להם כשאחרים נותנים. כבר אמרו חז"ל: "ארבע מידות בנותני צדקה" (אבות ה' י"ג), ומדגישים את התכונה: "לא יתן ולא יתנו לאחרים". יש המוכנים לתת לאחרים. עצם הנתינה גורמת להנאה מיכולתם זו עד כדי שמחה מסיפוק, אך גם בנתינה מסוג זה יש מעלות שונות. יש ששמחת הנותן היא אמיתית אולם מסיבה אנוכית- כי יודע הוא ששכרו יבוא מצד המקבל  ע"י החזר

פקודי-לעיתים נגד הזרם הוא רצון ה' לעיתים נגד הזרם הוא רצון ה' בפרשתנו אנו קוראים על 'בצלאל' שעיצב את המשכן  לאור החכמה והתבונה שהתברך בה. התיאור אודותיו מובא פעמיים בחומש. בפרק ל נכתב "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה, בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה." ובפרק ל"א הדבר מוזכר שוב " רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה".  בשני המקומות ניתן להבחין

פרשת בשלח – והעיקר לא להתייאש ! השבת שקוראים בה פרשת בשלח,  היא שבת ט"ו בשבט.  בפרשה יש את  "שירת הים", ששרו  אבותינו  בצאתם  ממצרים  לאחר שעברו את הים. הקשר בין שבת זו לט"ו בשבט אולי בא להראות לנו שבכל מצב שהוא לא נתייאש, אלא נתאושש ונתחזק בביטחון שהצרה תעבור ונזכה לחיים טובים ושמחים. כמו העץ – האילן שבחורף עומד ערום בלי עלים, בלי שום סימן חיות, ובראש השנה שלו בט"ו בשבט, הוא מתחזק ומתאושש וחיים חדשים זורמים לתוכו. וזו

פרשת יתרו – "ואם מזבח אבנים תעשה לי" "ואם מזבח אבנים תעשה לי" (כ,כ"ב) רש"י מדגיש שהמשמעות של המילה "ואם" בפסוק איננה במובן של "תנאי", אלא במובן של  "כאשר". דברי רש"י מבוססים על דברי המכילתא: "ואם מזבח אבנים תעשה לי" – חובה (שמות כ',כ"ב). "אם כסף תלווה את עמי" – חובה (ויקרא ב', י"ד). "ואם תקריב מנחת ביכורים" – חובה (מכילתא שמות כ', כ"ב) שלוש מצוות אלו: בניית המזבח, עשיית גמילות חסד והבאת הביכורים – הם לא עניינים של רשות,

"חזק חזק ונתחזק " בעידן הקורונה "חזק חזק ונתחזק " בע"ה השבוע נסיים את קריאת ספר שמות, כאשר ברקע משתוללת מגיפה בעולם וגורמת לרוב עמך ישראל להתבודד בביתם ולהתמודד עם בעיות הכלל והפרט דבר שלא זכור בהיסטוריה . כאשר נסיים את קריאת הפרשה נצהיר בקול *"חזק חזק ונתחזק "* למילים הללו תהיה משמעות חזקה יותר מבדרך כלל ! הלשון "חזק חזק ונתחזק" לא מופיע במקורות אבל כנראה מבוסס על הגמרא במסכת ברכות : תנו רבנן: ארבעה דברים צריכין תמיד חיזוק,

פרשת כי תשא – מידות טובות בפרשיות אלו כתוב על בגדי הכהונה. אחד הדברים המיוחדים שהכהן הגדול נתייחד בהם בלבוש היה מעיל. בשוליו של המעיל היו "פעמון – זהב ורימון" (שמות כ"ח ל"ד), מטרת הפעמונים היה – כדי שישמיעו קולו של הכהן הגדול בבואו אל הקודש ובצאתו על ידי צלצול הפעמונים שבתחתית המעיל. צלצולי הפעמונים גורמים יחס של כבוד ותפארת, כולם שומעים בבוא אהרון אל הקודש ובצאתו.  המדרש מוסיף, שהתורה רצתה ללמד אותנו דרך ארץ: שלא יכנס אדם פתאום לביתו

כי תשא- האם עם ישראל היום עדיין קשה עורף? משמעות הביטוי 'עם קשה עורף'/האם עם ישראל היום עדיין קשה עורף? הביטוי 'עם קשה עורף' מופיע בתורה פעמיים במשמעות כפולה. בתחילה, עם ישראל מכונה לראשונה כך על ידי הקב"ה,  כסיבה להשמדת עם ישראל לאחר חטא העגל "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (שמות ל"ב, ט). שימוש במונח עם קשה עורף כתיאור שלילי, חוזר על עצמו מספר פעמים. במשמעות השנייה בו הוא מופיע, משה רבנו

השבוע נסיים את קריאת ספר שמות, כאשר ברקע משתוללת מגיפה בעולם וגורמת לרוב עמך ישראל להתבודד בביתם ולהתמודד עם בעיות הכלל והפרט דבר שלא זכור בהיסטוריה.כאשר נסיים את קריאת הפרשה נצהיר בקול 'חזק חזק ונתחזק'.למילים הללו תהיה משמעות חזקה יותר מבדרך כלל !הלשון 'חזק חזק ונתחזק' לא מופיע במקורות אבל כנראה מבוסס על הגמרא במסכת ברכות :תנו רבנן: ארבעה דברים צריכין תמיד חיזוק, שיתמיד בהם האדם ברוב כוח, ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפלה, ודרך ארץ (העבודה היום יומית). ולכל

  *הדברים עשויים להשתפר בתחנה הבאה בדרך* האם קרה לך פעם מעבר דרמטי בין יגון לשמחה? לרגע אחד הכל היה נראה מר ואבוד לחלוטין, הייאוש מציף את הרגש ולא רואים  פתרון קרוב לבעיה? ואז, בדיוק כשהיית מוכן כבר לוותר, צץ לפתע פרץ נחמה ופתרון לבעיה.  לפעמים הדברים יכולים להשתנות ממש במצמוץ עין.  עם ישראל היום נלחם מלחמה מרה במחיר עצום של חיי חיילנו. כל ישראל מבכה, דואב ודוה על חיי הנעורים של החללים שנקטעו באיבם על ידי בני עולה הקמים

השופטת בשער  לכל אחד יש תחביבים ועיסוקים. אנשים שונים זה מזה כי לכל אחד יש עיסוקים שונים מהשני אבל יש עיסוקים שכולם מתעסקים בהם. אחד מהם זה לשפוט את השני. נכון, אנשים אומרים 'אל תשפוט' או 'אני לא שופט אותך' אבל העובדה היא שכולנו שופטים זה את זה. זה נורמאלי. אנחנו שופטים אחרים כאשר אנחנו רואים אותם במבט ראשון. אנחנו שופטים אנשים לפי המראה, לפי צבע העור, לפי העדה, לפי הגובה, לפי היופי. אפילו שאנחנו יודעים שלרוב אנחנו לא צודקים

לפרשת צו​- לא כבוד התורה להוציא אשפה מן הבית ? השבת אנו קוראים את שירתן של שתי נביאות, מרים ודבורה. מנהיגות אלה לא היו רק ענקיות בזמנן, הן גם שתי פרדיגמות לשני נתיבים שונים של עבודת השם לנשים יהודיות, בכל הדורות. מרים גילתה מסירות מדהימה לנושא גידול הילדים, על מנת להבטיח את ההמשכיות של עם ישראל. המפגש הראשון שלנו עם מרים הוא למעשה מפגש עם פועה (כפי שרש“י מסביר – מי שמרגיעה את בכי התינוקות). מאוחר יותר מרים משכנעת את

לפרשת תרומה – צעדים קטנים והתמדה גדולה – העיקר לצאת לדרך "ויקחו לי תרומה…" כיון שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" מיד אמר הקב"ה למשה "ויקחו לי תרומה" (תנא דבי אליהו). הבעל שם טוב אמר: "אם מישהו התעורר לדבר מצווה, ילביש את ההתעוררות בלבוש של מעשה, אחרת תפוג ההתעוררות ולא תשאיר שום רושם. וזה "נשא לבבנו אל כפיים" (איכה ג', מ"א), צריך להעביר את התרגשות הלב לפעולת הידיים, שלא תלך לאיבוד. ולכן, עם ההתעוררות וההתלהבות הגדולה בשעת קבלת התורה, כשישראל הגיעו למדרגת

תערוך לפני שולחן …- שבת *תערוך לפני שולחן ….* עיצוב יפה בו השולחן נראה אסתטי ומכובד משפיע על ההנאה מהארוחה. הרבה מעבר לנוי שבו כשלעצמו, העיצוב גם מצביע על סוג הארוחה ולעיתים הוא גם יכתיב כיצד תתנהל הארוחה.. על הפסוק: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" רש"י מצטט את דברי חז"ל :"אשר תשים לפניהם" -אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי