התוספות במסכת קידושין מציין שכאשר התורה מתארת את פסח שני, בעצם התורה מביאה כתב אשמה נגד עם ישראל, שלא הביאו קורבן פסח במשך שלושים ותשע שנים אחרי פסח הראשון.
פסח שני היה הזמן היחיד שהביאו קרבן פסח במדבר. ההפטרה של יום הראשון של פסח בספר יהושע פרק ה' מתאר את הפעם הבאה שהביאו קרבן פסח שהיה לאחר שנכנסו לארץ ישראל.
החידושי הרי"ם (1799-1866) מעיר על עמדת התוספות שהייתה אשמה של עם ישראל. הסיבה שלא הביאו קרבן פסח במשך תקופת המדבר לא הייתה כיוון שהיה אכפת להם מקרבן הפסח ושלא רצו להביאו, אלא מסיבה טכנית. הלכה דורשת שכל אחד שהביא קרבן פסח צריך להיות נימול וכל הזכרים של המשפחה צריכים להיות נימולים. מפאת המצב הקיים במדבר, במשך שלושים ותשע שנים לא מלו את הזכרים כי זו הייתה סכנת נפשות לתינוקות.
במשך ארבעים שנה היו אנוסים . לא היה בידיהם לעשות זאת. לכן אי הבאת קרבן פסח היתה מסיבות טכניות, ולא כיוון שלא חפצו בכך. אם כן, שואל החידושי הרי"ם, מדוע התוספות רואה בזה אשמה של עם ישראל?
ועונה שהאשמה הייתה בגישות השונות של אלו שהביאו קרבן פסח שני בשנה הראשונה של יציאתם ממצרים, לגישה של עם ישראל במשך שלושים ותשע שנה במדבר.
מה היה עניין פסח שני? יחידים באו למשה ואמרו למה נגרע? "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"? מה פירוש למה נגרע? הלא התשובה ידועה, והם עצמם אמרו אותה: "אנחנו טמאים לנפש אדם". הם בעצמם אמרו שהיו טמאי מת ולכן לא יכלו להביא קרבן פסח.
אלא – הסבירו שבאופן טכני מי שהיה טמא לא יכול היה להביא קרבן פסח. אם כן מה השאלה שלהם למשה?
החידושי הרי"ם מסביר שמה שכאב להם היה שהפסידו את האפשרות לקיים את מצוות הפסח. הם בהחלט הבינו את ההלכה. אבל בכאב טענו: מה עם הרוחניות שלנו?! מה יהיה איתנו?! כיצד נשרוד בלי הבאת קרבן פסח?! לא היתה להם טענה נגד ההלכה. הם רק רצו להראות את כאבם ולהביע את עגמתם על כך שאינם יכולים להביא קרבן פסח.
גם אם ישנם סיבות נכונות ומוצדקות שאדם לא יכול לקיים מצווה – זה עדיין אמור לכאוב לו, עדיין צריך להרגיש רע שלא יכול לקיים את המצווה. וזו הייתה הטענה נגד עם ישראל.
נכון שבמשך ארבעים שנה לא יכלו להביא את קרבן פסח, אבל זה היה צריך להכאיב להם, זה היה צריך להטריד אותם. הסטטוס קוו היה צריך להיות בלתי נסבל. ישנם הרבה מצבים בחיים שאנו לא יכולים לעשות דבר מסויים, ולא יכולים לעשות מה שהיינו יכולים לעשות במצב תקין. אך לפחות צריכים להרגיש את הכאב על העובדה שלא עושים זאת.
כאשר אדם הולך ונתקל במשהו הוא צועק מכאב. הצעקה לא עוזרת לו אבל כאשר משהו כואב בכל זאת צועקים. גם כשלא יכולים לעשות משהו בעניין אי היכולת שלנו להביא קרבן פסח, לפחות נבכה על זה. לפחות נהייה מספיק רגישים להרגיש את הכאב. לפחות נגיד את המילה אח! אוי! זו קריאה המציינת כאב, ובמשך כל תקופת המדבר לא מצאנו שהאנשים אומרים משהו שכזה, וזו היתה הטענה על עם ישראל.
שחמט דיגיטל