גם בקורונה לא להיות מיושבי קרנות

התקשרתי לנחם משפחה של יהודי תלמיד חכם, שנפטר בערב חג שני של פסח בגיל מבוגר, לכאורה מיתה טבעית. כלתו הדהימה אותי כאשר אמרה לי, שלדעתה הוא היה קרבן של וירוס הקורונה.

היא הסבירה לי שכל הפסח הוא היה בודד, בגלל חוסר היכולת של המשפחה לבקר אותו. הוא לא יכול היה לתרום למשפחתו, הוא הרגיש בדידות  נוראה, והייתה חסרה לו היכולת להעביר תורתו לילדיו ולנכדיו בימי חג הפסח, לקראת סופו של החג החזיר את נשמתו לבורא עולם. אמנם הרופאים קבעו שנפטר מסיבות טבעיות,  אך בני משפחתו חשים שהוא היה קורבן של נגיף הקורונה. דעת המשפחה גרמה לי להבין את דברי חז"ל, שכתבו שמצורע חשוב  כמת. על פי  מה שהסביר הרב חיים שמואלביץ בספרו 'שיחות מוסר', למה המצורע מכל החולים חשוב כמת. חז"ל לא אמרו שכל חולה חשוב כמת. חז"ל התייחסו לייסורים של חולה בדרך אחרת. הם אומרים על הפסוק " 'מה יתאונן אדם חי '-  דיו שהוא חי "(קידושין  פ:). רש"י מסביר "למה יתאונן אדם חי למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה". אין להשוות ייסורים למוות, ואפילו  המתייסר  בייסורי איוב, עדיין מצבו טוב יותר ממת, ואין לו  על מה להתלונן. אז למה דווקא המצורע  נחשב כמת? התשובה היא; המצורע נדרש לשבת זמן רב "בדד" מחוץ למחנה, "וטמא טמא יקרא". הבדידות המוחלטת היא מן המאפיינים המרכזיים של מצב המצורע, החשוב כמת. חיותו של האדם באה לידי ביטוי בכך, שהוא יכול לתת לשני ולקבל מהשני. הוא צריך את הקשר עם הזולת, הוא צריך להיות מסוגל לתת לסביבתו ולהרגיש אותה. ולחילופין גם לקבל מהשני את ההכרה הראויה לו -אצל בני משפחתו ואצל כל סביבתו.

חוני המעגל, שחזר לביתו לאחר 70 שנה, ראה שהוא לא מקבל את ההכרה הראויה לו – לא אצל בני משפחתו ולא אצל תלמידי החכמים בבית המדרש; הבין שאין לו טעם בחייו, התפלל לרחמי שמיים – ומת. על זה אמר האמורא רבא: "הנה לנו דוגמה מוחשית לפתגם העממי 'או חברותא או מיתותא' (או חברות או מוות)". כלומר: אם  אין חברותא  "נוח לו שימות…". מחלות, ואפילו ייסורי איוב, אין בכוחם לשלול מן האדם את חיותו, אבל האדם הבודד יכול להרגיש  כחוני המעגל.

אדם חי הוא מי שיכול  להתרגש מהשני ולהרגיש את הזולת, לשאת עמו בעול, לתת עם כל הלב, להרגיש חיות, להיות חי – הוא חייב חברותא, וכאשר אין  את זה, יש מיתותא.

בתקופת הקורונה חובה על כל אחד לדאוג, שגם אלו שאסור לבקר אותם  בגלל  סכנה  של קורונה בגילם, לא ירגישו שהם בבדידות מוחלטת.

אציין, שרבנים חדשנים שונים פרסמו מגוון "היתרים" כביכול , שהתירו להשתמש בחג ובשבת במכשירים טכנולוגים הנחשבים מוקצה  או מלאכות אסורות בשבת וחג על מנת ליצור תקשורת, מתוך דאגה לאלו שבבידוד.  ואני אומר שאין לנו לפרוץ גדרות עבור ערב אחד, חשוב ויקר ככל שיהיה, שמדי יום ביומו  בימי חול  עלינו החובה למלא את חובתנו כלפי המבודדים ולהיות בקשר עם אלו שבהסגר, שלא ירגישו ח"ו כמו מצורעים, שירגישו שאנו יכולים ללמוד מהם, והם יכולים לתרום לנו, ואנו רוצים לקבל מהם. כדי שירגישו שהם *מיושבי בית המדרש*, ולא ח"ו *מיושבי קרנות*.

ברצוני להוסיף בזה כי יש לנו פרשה שלמה בתורה שעוסקת בהתעלמות האחד מצרת האחר, פרשת עגלה ערופה. פרשה זו מלמדת אותנו שהתעלמות מצרת האחר פירושה אחריות על הצרה, כאשר אדם יכול להיפגע ואדם מהצד מסתכל על הסובל ואומר "זו לא הבעיה שלי, מישהו אחר יכול לטפל בו." אם אף אחד לא לוקח אחריות על רווחתו של אדם, ובפרט על אדם שסובל, אז כולם אשמים בסבלו של הסובל.

אנו קוראים על דברים נוראים שקורים לאנשים, ובפרט לבודדים. אל לנו לוותר לעצמנו בהנחה, שישנם אחרים שעוזרים, אלא עלינו לעשות מאמץ רב יותר לחפש את מי שזקוק לעזרתנו.