התשובה לאנטישמיות – חיזוק הזהות

האנטישמיות איננה תופעה הנובעת ממעשיהם של היהודים.
היא תופעה הנובעת מעצם קיומם.
כבר עמדו הוגים וחוקרים על כך שהאנטישמיות איננה שנאה רגילה. ההגדרה הקלאסית מתארת אותה כ"שנאה לשונה" — שנאה לעצם העובדה שיש בעולם עם שאיננו משתלב, שאיננו נטמע, ושאיננו מוכן לוותר על זהותו.
היהודי מייצג עם החי על פי מערכת ערכים שונה. עם הנושא ברית עם הקב"ה. עם הרואה את עצמו מחויב לתורה. עם המסרב להיעלם בתוך תרבות כללית משתנה.
מכאן נובעת העובדה ששום טיעון לא ישכנע את שונאי ישראל לחדול משנאתם. זו איננה מחלוקת שניתן לפתור בדיון. זו איננה בעיה של דימוי ציבורי. חז"ל קבעו זאת כבר לפני אלפי שנים:
"הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ברכות יז ע"א).
ישנה שנאה המלווה את עם ישראל לאורך הדורות. היא איננה תוצאה של מדיניות כזו או אחרת, ואיננה נובעת מהתנהגות מסוימת. היא חלק ממבנה ההיסטוריה.
משום כך, התגובה היהודית מעולם לא הייתה ניסיון לרצות את העולם.
התגובה היהודית הייתה תמיד חיזוק הזהות.
אין בידינו לשנות את שונאינו.
אך בידינו לוודא שאנו יודעים מי אנחנו.
ולכן התשובה לאנטישמיות איננה פחות יהדות.
התשובה היא חיזוק היהדות.
מצרים: עבדות, סבל — ודרישה לעבודת ה'
הדוגמה הבהירה ביותר לכך היא יציאת מצרים.
עם ישראל היה נתון לעבדות קשה ואכזרית. הם הוכו, הושפלו, עבדו בפרך, ונשללה מהם כל זכות בסיסית. אילו היה עם שהיה יכול לדרוש הקלה ותנאים אנושיים — היה זה עם ישראל.
ואולם כאשר משה רבנו נשלח אל פרעה, הוא לא בא בשם דרישה לשיפור תנאי העבודה. הוא לא ביקש קיצור שעות עבודה, ולא דיבר בלשון של זכויות אדם.
הוא בא בדרישה אחת בלבד:
"שלח את עמי ויעבדני" (שמות ז, טז)
ושוב ושוב הוא חזר על אותה דרישה:
"שלח את עמי ויעבדני" (שמות ח, א; ט, א; י, ג)
המאבק לא היה על תנאי מחיה.
המאבק היה על זהות.
הדרישה לא הייתה חירות מן העבודה, אלא חירות לעבוד את הקב"ה.
פרעה ניסה להציע פשרות: שילכו רק האנשים, שיישאר המקנה, שיעבדו את ה' בתוך מצרים.
משה דחה את כולן.
המטרה לא הייתה נוחות.
המטרה הייתה נאמנות.
המכות: פירוק תפיסת השליטה של מצרים
המכות לא היו עונש גרידא. הן היו מהלך חינוכי עולמי.
מצרים האמינה שהאדם שולט במציאות: בטבע, בכלכלה, בכוח הצבאי ובגורל. כל מכה פגעה באחד מיסודות תפיסת העולם המצרית, וערערה את האמונה שהם עצמם מנהלי העולם.
בזו אחר זו קרסו אשליות השליטה.
מצרים בטחה בכוח, בעושר, בטבע ובאלילים.
ישראל חיו בידיעה שהקב"ה מנהיג את העולם.
המכות הוכיחו שהטבע איננו אוטונומי, שהעושר איננו ביטחון, ושהכוח איננו מקור שליטה.
הן לימדו שהעולם פועל אך ורק על פי רצון הבורא.
דם – היאור, מקור חייה של מצרים ומושא פולחנה, הפך לדם. קרסה האמונה שהטבע הוא מקור החיים. ולישראל היה מים.
צפרדע – כאשר הצפרדעים מילאו כל פינה, מן הארמון ועד התנור, התברר שאין מקום מוגן כאשר הקב"ה מחליט אחרת. ואילו בתי ישראל נותרו שלווים.
כינים – כאשר העפר עצמו הפך לשרץ, הודו חרטומי מצרים: "אצבע אלוקים היא".
ערוב – חיות טרף הסתובבו בערי מצרים. התברר שכוח צבאי איננו ערובה לביטחון. ובגושן שררה שלווה.
דבר – מקנה מצרים מת, והכלכלה קרסה. ומקנה ישראל חי.
שחין – גוף האדם עצמו הפך לפגיע, וקרסה תחושת החסינות.
ברד – אש ומים פעלו יחד בניגוד לכל חוק טבע, וקרסה האמונה בכוח האדם לשלוט בעולם.
ארבה – העתיד החקלאי נמחק, וקרסה תחושת היציבות.
חושך – מצרים קפאה במקומה. ואילו בבתי ישראל היה אור.
מכת בכורות – בכורי מצרים נפלו, וגאוות מצרים קרסה.
מצרים האמינה בכוח האדם.
ישראל האמינו בהנהגת הבורא.
מצרים האמינה בטבע.
ישראל האמינו ביוצר הטבע.
וכאשר נחשפה האמת — מצרים קרסה וישראל יצאו לחירות.
לא בזכות כוח.
לא בזכות מספרים.
אלא בזכות זהות.
דורנו
גם בדורנו משקיעות קהילות ישראל משאבים רבים במאבק באנטישמיות. מאבק זה נדרש. אך כאשר ההתגוננות הופכת למרכז העשייה — משהו יסודי הולך לאיבוד.
מאבק בשנאה איננו תחליף לחינוך.
מאבק באויבים איננו תחליף לבניית זהות.
מאבק על תדמית איננו תחליף לבניית עתיד.
אפשר לנצח במאבקים ציבוריים — ולהפסיד את הדור הבא.
קיומו של עם ישראל מעולם לא נשען על אהדת העולם.
הוא נשען על נאמנות לתורה ועל שמירת הזהות.
התשובה היהודית
אין בידינו לשנות את שונאינו.
אך בידינו לבנות יהודים היודעים מי הם.
לבנות בתים של תורה.
לבנות קהילות של מסורת.
לבנות דור של גאווה יהודית בריאה.
כך שרדנו את מצרים.
כך שרדנו כל גלות.
וכך נשרוד גם את זו.
התשובה לאנטישמיות איננה פחות יהדות — אלא יותר תורה.
התשובה לאנטישמיות איננה התבוללות שקטה — אלא נאמנות גלויה.
*הרב אליעזר שמחה ווייס*