פרשת "ויגש"
אני יוסף אחיכם וגו' – טעם שחזר לומר פעם ב' אני יוסף לצד שראה שלא ענוהו חשש לב' דברים, הא' שפחדו ממנו ולא יכלו להשיב כבושת גנב כי ימצא, והב' שלא האמינוהו שהוא יוסף, לזה אמר כנגד צד היראה שאתם יראים ונבהלתם לא תחושו לדבר כי אני יוסף אחיכם פירוש מתנהג עמכם במידת האחוה וכאילו לא היה הדבר ההוא, גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכר לא כהתה עין האחוה ממני, וכנגד צד הצדקת הדבר שהוא יוסף אמר להם דבר שבו יצדיקו בסימן מובהק כי הוא זה באומרו אשר מכרתם אותי מצרימה, ודבר זה לא ידעו אדם ואפילו נביא, אם לא שתאמר ודאי גמור כי הוא זה יוסף:( אור החיים על בראשית פרק מה פסוק ד).
פרשת "ויגש" נקראת בשבוע שחל בו צום עשרה בטבת, עשרה בטבת הוא צום שמזכיר לנו את המצור שהיה על ירושלים בתקופה שהבבלים צרו על ירושלים, ובסופו של המצור נחרב בית המקדש.
על פי האבודרהם (שמתבסס על תשובות הגאונים), אם עשרה בטבת היה חל בשבת הוא היה דוחה אותה ויש לצום בשבת, זאת בניגוד לכל שאר הצומות מדרבנן. מקורו הוא הפסוק ביחזקאל שם נכתב "בעצם היום הזה". על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת לא יכול לחול בימים שני ושבת. עם זאת, כאשר חל עשרה בטבת בערב שבת (יום שישי) מתענים באותו יום, למרות שבאופן כללי אסור להיכנס לתוך השבת בצום
הקשר בין פרשת "ויגש" לעשרה בטבת דרוש הסבר וייתכן שהרעיון של אהבת ישראל – אהבת אחים שהוא רעיון שהוא הבסיס של כל פרשת "ויגש" יסודי להבנתנו של עשרה בטבת.
פרשת "ויגש" מספרת על האיחוד של יוסף ואחיו, אור החיים הקדוש ( רבי חיים בן עטר זקצו"ל) מדגיש שיוסף אמר לאחיו פעמיים:" אני יוסף " ובפעם השנייה הוא הוסיף אחיכם והאור החיים מדגיש שיוסף חזר על אמירתו פעמיים משום שלמרות שהאחים התביישו בזה שהם מכרו את יוסף הם לא האמינו שהאיש שעמד לפניהם היה אח שלהם, ולכן יוסף אומר להם שהוא יוסף ולמרות שמכרו אותו לעבדות הוא תמיד אהב אותם ותמיד התייחס אליהם כאח אוהב והנה המידה של אהבת ישראל שמודגשת בפרשה. יוסף הופך להיות דוגמא לאהבת ישראל לכל כלל ישראל, הוא לא נקם באחיו, במקום זה הוא ניסה בכל יכולתו להשרות עליהם אהבה ולבנות מערכת יחסים של אהבה, הוא הרגיע אותם ואת פחדיהם ואמר להם שכל דבר שקרה לו היה לטובה בסופו של דבר.
באותה מידה שיוסף היה רגיש לגבי אחיו כדי לא לפגוע ברגשותיהם, כך כל אחד מבני ישראל צריך להיות רגיש לשני, רגישות זו הייתה בגדלותו של יוסף והיא השיא של אהבת ישראל.
המהר"ל כותב שאדם שאוהב את ה' אוהב את ילדי ה', את הבריות, ולכן אדם ששונא אנשים אחרים בעצם מראה שהוא שונא את ה' משום שהוא מבזה משהו שה' ברא בצלמו, מכיוון שאיש לא יכול להבין את תכנית על של ה' לכולם בעולם הזה, צריכים להראות אהבה לכל יצורי ה' ולא לשמור טינה לאף אחד, מה שה' דורש מאיתנו, שנאהב ונכבד אחד את השני.
וודאי ובוודאי שהתחלת המצור בעשרה בטבת הייתה הזדמנות גדולה לעם ישראל בזמן צרה, ואם היו מתאחדים אז הם היו יכולים להתמודד עם האויב שמבחוץ, אבל מכיוון שלא התאחדו בזמן צרה סופו של דבר היה שבית המקדש נחרב.
לפי התלמוד הירושלמי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו נחשב כאילו נחרב באותו דור, בכל עשרה בטבת ה' מחליט אם המקדש יבנה או יישאר בחורבנו, לכן עשרה בטבת אינו רק יום של אבלות על המצור של בבל על ירושלים, אלא יום של חשבון נפש, יום בו אנחנו צריכים לנסות לתקן את החטאים שגרמו לחורבן והתיקון יכול לגרום לבנייה מחדש של בית המקדש.
אם אנחנו מבינים את יום עשרה בטבת כיום של חשבון נפש ותיקון מבינים למה קוראים את פרשת "ויגש" באותו שבוע, פרשה זו מספרת לנו את סיפור יוסף ואחיו, סיפור שהוא כולו אהבת ישראל, ה' דורש מאיתנו שניקח יוסף לדוגמא בשבילנו כאוהב ישראל, אם עם ישראל יוכל ללמוד לאהוב ולכבד אחד את השני אפשרי לתקן את הטעות של עשרה בטבת שהוא יום שבו עם ישראל לא הצליח לבנות את אחדותם. אנחנו מתפללים שה' יחליט שתשעה באב הבא יהפוך ליום של ששום ושמחה במקום יום של אבל ויגון.
שחמט דיגיטל