ויגש-מימוש הפוטנציאל

לאברך בכולל של טלז בקליבלנד ארה"ב היו בעיות של שלום בית והוא הזמין עצמו  עם אשתו לראש הישיבה הרב  מרדכי גיפטר זצ"ל לייעוץ. כדוגמא לטענותיו האברך התלונן: מדי בוקר אשתו מבקשת ממנו להוריד את פח האשפה, והוא  סבור שאין בכך כבוד התורה. האישה טענה שבעלה צריךלעזור לה ושאלה  את הרב אם לא כתוב בהלכה שבעלה חייב לעשות מה שנחשב בעיניה כדבר פשוט?…הרב חשב וענה לה שאמנם הבעל צריך לעזור לאשתו אבל לא כתוב שהוא חייב דווקא להוריד אשפה !

 הזוג עזבו והאברך שמח שהרב נתן לאשתו להבין שאינו צריך להוריד הפח!

למחרת בבוקר, נשמעות דפיקות על דלת ביתו של האברך. מה נדהמו בני הזוג לפגוש על מפתן הבית, את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. והזמינו אותו להיכנס הביתה 'במה זכינו שכבוד הרב מגיע אלינו הבוקר?', שאלו, והגר"מ גיפטר השיב: "לא באתי לבקר אתכם כל כך מוקדם בבוקר אני מתנצל על ההפרעה, רק תראו לי בבקשה היכן מונח הפח כדי שאוכל להורידו…"

כאשר האברך הסתכל על הרב במבוכה הרב הסביר : "אולי זה לא לכבודך להוריד האשפה   אבל כבוד הוא לי!"

תרומת הדשן היא מעשה הכרח המתחייב מן המציאות של הבאת קרבנות על המזבח הכוללת בתוכה גם הפסולת הדורשת טיפול, תרומת הדשן  היא מצווה הנעשית ע"י כהן היא עבודה קשה ומלכלכת והיא מעשה מצוה וטיפולו תרומה!

מעניין שרבי ישראל איסֶרלן בן פתחיה אשכנזי (מהרא"י) המכונה "תרומת הדשן" על-שם ספרו, היה מגדולי הפוסקים ונמנה עם אחרוני הראשונים.בחר לקרוא ספרו "תרומת הדשן".למה דווקא בחר בשם כזה(אמנם ידוע שכלל354 תשובות כמנין דשן)

אלא הוא הראה בזה שצריכים להתיחייס בכבוד להכול בלי "הרמת הדשן " לא יכולה להיות "ואש המזבח תוקד בו"

עם יחס נכון למה שאנחנו עושים כל דבר יכול לכבד האדם! כל עבודה מכבדת את בעליה אם נעשית בדרך מכובדתאני יוסף אחיכם.

"ויאמר יוסף לאחיו: אני יוסף, העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (מה ג).

לאחר העימות הגדול בין יהודה ליוסף הפותח את פרשתנו, מתוודע יוסף לאחיו. מן הפסוקים ניכרת תדהמתם הגדולה של האחים. על פשר תדהמה זו כתב המדרש רבה (צג י): "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה… יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב: ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ כא): אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה." מתברר מכך כי שתיקת האחים לא מתוך שמחה הייתה, אלא מבושה וכלימה בשל תוכחה שהייתה בדבריו של יוסף אליהם.

ר' שמואל בורנשטיין, ה"שם משמואל" (תרע"א), מקשה ושואל על המדרש שתי שאלות. הראשונה, מהו ההבדל בין "דין" לבין "תוכחה"? והשנייה, מדוע אומר המדרש שהאחים לא יכלו לעמוד בתוכחתו של יוסף, והרי טרם הזכיר את עניין המכירה? והוא עונה: "והיינו כי בראותם מאור פניו אז נבהלו בעצמם, מפני הבושה בראותם עתה העיוות אשר עשו. ובכן אף שלא אמר להם מאומה, אף על פי כן כאשר הראה אותם מה שעשו, התביישו בעצמם. וכן הוא לעולם הבא כשמראין לו לאדם מה הוא ועד כמה גדולה נשמתו ומה שקלקל אותה בעולם הזה, אז הלא יבוש ופניו יחורו. וזהו לשון תוכחה שמראין לו גדלותו שהיה וקלקל". כלומר, רק כאשר ראו אחיו את פניו של יוסף והבינו את גדולתו, רק אז הבינו כי במעשם הגבילו את הגדולה אליה היה יכול להגיע. האחים חשו את תוכחת יוסף "אף שלא אמר להם מאומה", בכך שראו את הקלקול שגרם מעשם. נראה כי התוכחה היא דבר המיושם רק כאשר מורגש כי היה פוטנציאל שבוזבז. הדין לעומת זאת, הוא שמיעת הדברים באופן ישיר, באמירה.

ניתן ללמוד מכך שיעור חשוב על מימוש הפוטנציאל שלנו בעולם. לכל אחד מאיתנו ניתנו הכישורים וההזדמנויות לעשיית דברים גדולים. עלינו להתבונן בנפשנו  כדי לדעת דברים אלה ולעבוד לשם מימושם, ובכך לא לחכות עד שההזדמנות המוחמצת תוצג בפנינו. לא לחכות עד לבושה הנובעת מהתוכחה הפנימית של עצמנו. כפי שה"שם משמואל" סיכם את דבריו: "אם היה אדם יודע ומכיר ערכו, היינו לא שהוא בשר ודם רק גדולת מעלתו ונשמתו, שוב לא היה חוטא בנפשו".