אחרי פטירתו של יעקב, אחי יוסף מפצירים בו לא לנקום בהם או להעניש אותם על העוול שהם עשו. יוסף מגיב להפצרותיהם ומשיב להם: כי למרות שכוונותיהם היו גרועות הוא לא ישקול לפגוע בהם כלל. מה' יצא הדבר למטרה טובה, כדי לשמור את כולם חיים.
לעתים קורה לנו משהו אשר אנו מתייחסים אליו כטרגדיה מוחלטת, ורק שנים מאוחר יותר, עם מבט לאחור והצבת כל האירועים בפרספקטיבה הנכונה, אנו מבינים שהטרגדיה בכלל לא היתה טרגדיה, אלא אפשר דבר טוב ונפלא שמרעה יצא טובה.
בפרשת מקץ (פר' מב פס' לו) מסופר על יעקב אבינו שהיה מאוד נסער, כל החיים שלו מתפרקים, יוסף איננו, שמעון איננו, ועכשיו לוקחים ממנו גם את בנימין בן זקוניו האהוב.
המדרש מעיר כי ה' יושב בשמים מעל ומצחקק על הקטרת של יעקב. יוסף נעלם? הוא משנה למלך מצרים, הוא יושב על גג העולם! שמעון נעלם? הוא נודד בחופשיות בסיורים במצרים! יוסף רק כלא אותו כל עוד האחים היו שם (רש"י על הפסוק פר' מב פס' כב). עכשיו גם בנימין יאבד? אבל שום רע לא קרה לבנימין לבסוף, בדיוק כמו שדבר לא קרה ליוסף או לשמעון. יעקב חשב כי הוא חווה טרגדיה על טרגדיה, ואילו באמת שום דבר לא השתבש כלל.
התלמוד בברכות ס:, אומר לנו כי כאשר אנו חווים טרגדיה עלינו לדקלם ברכה מיוחדת "ברוך דיין האמת", כי גם טרגדיה צריכה להיות מלווה בברכה בגלל האמונה שכל מה שה' עושה הוא לטובה!
כאשר התורה מצווה אותנו למחות את זכר עמלק, הביטוי הוא: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". המשמעות היא כי רק מנקודת המבט שלנו חש למחות את זכר עמלק וזו הכוונה במילים מתחת השמים, כיוון שעמלק הם ההתגלמות הפיזית של הרוע.
עם זאת, מנקודת המבט של ה' אשר לוקח בחשבון את מכלול כל האירועים, אפילו עמלק מגלם משהו טוב ולזה התכוונו חז"ל (גיטין נז ב) כאשר אמרו: כי צאצאי עמלק הרשע ואנשים אחרים התגיירו למדו ולימדו תורה, למרות שאנו רואים עמלק כסמל האולטימטיבי של הרוע, ההיסטוריה הוכיחה כי גם להם היה ערך.
בכל פעם שאנו חווים טרגדיה אנו צריכים לאמץ תמיד את גישתו של רבי עקיבא (ברכות ס:) להניח תמיד כי אלוהים לא היה נותן לדבר להתרחש אם לא היה בזה משהו טוב. רבי עקיבא למד גישה זו מן הרבי שלו – נחום איש גמזו, שהיה תמיד מגיב על טרגדיות שהוא חווה במשפט "גם זו לטובה!" (תענית כ"א א).
חסידים מספרים כי "רבי שמלקע ואחיו רבי פנחס באו אל רבם המגיד ממזריטש וביקשו ממנו שיבאר להם את המשנה: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". השיב המגיד: "לכו אל בית המדרש ושם תמצאו את האיש זושא, הוא יאמר לכם את פירושו". מיד הלכו לבית המדרש והציעו לפני רבי זושא את שאלתם. צחק ואמר: "הנה מצאתם את הראוי והגון לכך! עליכם לפנות לאיש אחר ולא לשכמותי, שמעולם לא פגעה בו הרעה". אבל הם ידעו שמשעת לידתו של רבי זושא ועד כה לא עבר עליו יום אחד בלי מצוקה וסבל.
ר' זושא גורס שאין הוא האדם הראוי לשאלה זו, לפי שלא חש מעודו טעמה של בשורה רעה. ר' זושא מלמד את האחים את הסוד הגדול של קבלת הגזירה הרעה מתוך שמחה. ר' זושא נמצא בדרגת אמונה כה גבוהה, עד שברור לו שכל דבר ודבר שקורה לו בוודאי טוב הוא. שבט אפו של הקב"ה נתפס אצלו כמטה חסד ומשען. לדידו אין באמת הבחנה בין הבשורה הטובה לבין הבשורה הרעה. כאן לומדים האחים מהי הדרך לקבלת הרעה בשמחה. רק באמצעות אמונה אמיתית ודבקות בבורא עולם, תתבסס ההכרה הפנימית כי באמת הכל לטובה. זוהי אם כן הדרך האמיתית להבנת הגמרא. ניתן לברך על הרעה באותה שמחה שבה מברך האדם על הטובה, אם מצוי הוא בדרגתו של ר' זושא. כאן הבינו מה פירושה של קבלת יסורים בשמחה.
שחמט דיגיטל