כיצד אנו מגיבים למשברים או לשמחות, האם אנו מתכננים או האם המעשים שלנו ספונטאניים ולא מחושבים? האם יש לנו תוכנית ברורה או האם אנו חיים את חיי הרגע?
התנהגותה של לאה בנתינת שמות לבניה פוקחת את עינינו להתנהגותם של בני אדם. התורה מספרת לנו של לידתם של ארבעת הבנים הראשונים של לאה, ומפרטת בפנינו את השמות שנתנה לבניה, בתוספת ההסבר לכל אחד מהם. בלידת בנה הראשון, ראובן, ראשית קוראת לו לאה בשם, ורק לאחר מכן מוסברת משמעותו:
"ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי" (בראשית כ"ט, ל"ב).
בנתינת השמות לשלושת הבנים הבאים, שמעון, לוי, ויהודה הסדר הוא הפוך, קודם "ותאמר", ראשית היא מסבירה את הסיבה לשם, ורק לאחר מכן "ותקרא", היא קוראת את שם הילד.
"ותאמר כי ה' כי שנואה אנוכי… ותקרא שמו שמעון" (בראשית כ"ט ל"ג).
"ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי… על כן קרא שמו לוי" (בראשית כ"ט ל"ד).
"אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה" (בראשית כ"ט ל"ה).
נשאלת השאלה מה הסיבה להבדל בסדר הדברים בין הראשון לאחרים, כאשר נולד ראובן, וכאשר נולדו שלושת האחרים?
כאשר נולד ראובן הייתה לאה מאוד מאושרת ולא חיפשה פירוש והסבר לשם שתתן, כל החוויה הייתה עבורה ניסיון משמח, היא נתנה לבנה את השם באופן ספונטאני, ורק לאחר מכן פרשה את הסיבה לשם. בלידת הבנים האחרים החידוש היה חסר והיה ללאה זמן להקדיש למחשבה, לשאלה מה יהיה השם בו תקרא לילד שנולד, לכן אנו קוראים קודם כל את הסיבה לשם, ורק לאחר מכן את השם.
אחת הסיבות לחוסר יצירתיות היא ההתמקדות שלנו בניתוח המצב והרצון לראות את התוצאות. לעיתים מרוב חישובים והתחשבנויות איננו מגיעים למעשים. אנו יכולים למצוא סיבות אינסוף לכל מיני דברים, אבל יש להגיע לידי עשייה, כאשר המצב דורש זאת. מתוך דיונים בסיבות ותוצאות אנו יכולים להגיע למצב שבו לא נעשה דבר. כאשר לאה הייתה כל כך מלאת שמחה, באופן טבעי עלה בדעתה השם, ואחר כך מצאה את הפירוש לו. גם בחיים המחויבות צריכה להיות גדולה כל כך, שנעשה מעשים ורק אחר כך ננסה לגבש את המחשבה.
שחמט דיגיטל