זכר למקדש
בליל הסדר אנו אוכלים כורך זכר למקדש. לפני שאוכלים את הכורך ואחרי שברכנו על המצה והמרור, אנו מסבירים מדוע אוכלים את הכריך "זכר למקדש כהלל".
המשנה ברורה כותב שהוא רואה זאת כהפסק בין הברכה והאכילה ויתכן שאין להגיד את המילים "זכר למקדש כהלל" בטרם אכילת הכריך, כיוון שהברכות שברכו לפני כן על המצה ועל המרור מוסבות גם על הכריכה ועל כן אין להפסיק בין הברכה לאכילה.
בכל מקרה אנו רואים את החשיבות של המקדש בליל הסדר.
אנו מסיימים חלק של הגדה :"מגיד" עם הברכה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצריים.
הברכה בעבר היתה הרבה יותר קצרה מהברכה שיש לנו היום בהגדה. לפי רבי טרפון הברכה צריכה להסתיים באשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצריים. רבי עקיבא מוסיף שאחרי חורבן הבית אנו מוסיפים לברכה את הבקשה שהקב"ה יבנה את בית המקדש, יחזיר לנו את העבודה ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים.
נשאלת השאלה, ברכה זו היא הסיום של סיפור יציאת מצריים. אנו מביטים על העבר ומודים לה' על כל הניסים ביציאת מצריים, ובכן מה הקשר לבית המקדש?!
ישנה מגמה בליל הסדר לפיה אנו גם מתעסקים עם בית המקדש. ישנם מנהגים נוספים שיש להם קשר וזיקה לבית המקדש.
לפי הרמ"א יש לאכול ביצה קשה בליל הסדר זכר לחורבן המקדש משום שתשעה באב וליל הסדר נופלים באותו יום בשבוע. האם זהו צירוף מקרים?
אנו שוב רואים את ההתעסקות עם בית המקדש בליל הסדר. הנצי"ב בפירושו להגדה כותב שזכר למקדש הוא הסיבה לעוד שני מנהגים שאנו מקיימים בליל הסדר : לפני אכילת כרפס נוטלים ידיים. במשך כל השנה אין מנהג ליטול ידיים בטרם אכילת אוכל שנטבל במשקים. הסיבה לכך היא כנראה מאחר וזה אזכור של מה שהתרחש בתקופת בית המקדש, שהקפידו על טהרה ונטלו ידיים לפני שאכלו מאכל הטבול במשקה.
לכן אנו עושים את זה זכר למקדש.
הנצי"ב מסביר את הסיבה שלובשים קיטל – בגד לבן המיועד לתפילות הימים הנוראים בליל הסדר – שזה גם זכר למקדש. כשאכלו את הקרבנות בתקופת בית המקדש אכלו בבגדי כהונה, בגדי מלכות.
שחמט דיגיטל