בפרשתינו מסופר על באר מיוחדת שהוקדשה לה שירה במדבר:
וּמִשָּׁם בְּאֵרָה – הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמשֶׁה, אֱסֹף אֶת
הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם.
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר – עֱנוּ לָהּ.
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק
בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה.
וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת.
וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה,
וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.
(במדבר כא, טז-כ)
על פי חז"ל במסכת אבות הבאר נמנית עם עשרה דברים שנבראו בסיום בריאת העולם:
"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי
האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות.
(מסכת אבות פרק ה' משנה ו').
רבי עובדיה מברטנורא מפרש: "ופי הבאר – בארה של מרים שהייתה הולכת עם
ישראל במדבר בכל המסעות. ויש אומרים, שפתחה פיה ואמרה שירה, שנאמר (במדבר
כ"א) עלי באר – ענו לה".
בתלמוד הבבלי מסופר, כי במשך חייה של מרים הרוותה הבאר את צימאונם של בני
ישראל ההולכים במדבר. עם מותה של מרים פסקה הבאר מלנבוע:
"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה
ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר
– בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה; מתה מרים – נסתלק
הבאר, שנאמר "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה "ולא היה מים לעדה", וחזרה
בזכות שניהן" ( מסכת תענית ט', א').
שהייתם של בני ישראל למדבר התחילה בשירה: " אז ישיר משה ובני ישראל" (פרשת
"בשלח") ומסתיימת ב"שירת הבאר" בפרשת "חוקת", כמעט 40 שנה אחרי שבני ישראל
שרו את השיר הראשון.
יש שני הבדלים מהותיים בין "שירת הים "- השירה ששרו ביציאת מצרים לשירה
ששרו בכניסה לארץ ישראל. ההבדל הראשון הוא שב"שירת הים " כתוב : "אז ישיר
משה ובני ישראל", וב"שירת הבאר "כתוב:" אז ישיר ישראל" ושמו של משה לא
מוזכר.
ההבדל השני הוא ש"שירת הים "הייתה שירה ספונטאנית על נס שנעשה לבני
ישראל כשיצאו ממצרים ונקרע הים. "שירת הים "הייתה בזמן אמיתי, בזמן התרחשות הנס, אבל את "שירת הבאר" שרו רק אחרי שכבר הפסיק ספק המים. כמעט 40 שנה נהנו מהבאר וזה עתה רק אחרי שהבאר הפסיקה לספק מים הם התחילו לשיר שיר על הבאר.
הבאר סיפקה מים, לפי הנ"ל, בזכותה של מרים, וברגע שהיא נפטרה- הפסיקה הבאר
לספק מים. מרים נעלמה מהאופק, ואך ורק לאחר שהיא מתה ונפסקו מי הבאר בני
ישראל התחילו להעריך מה שהיה להם. 40 שנה סיפקו להם מים ולא אמרו מילת
הודיה, והנה נפסקו המים והם הבינו איזה מתנה הייתה להם!
זו תכונה של בני אדם שלא מעריכים מה שיש להם עד שהדבר הטוב נלקח מהם.
פותחים את הברז ונהנים מהמים, ולא מבינים איזה מערכת צריכים לקיים כדי
שיצאו מים מהברז. לא חושבים על "הניסים" שיש כדי שיספקו לנו מים, וכך היו
בני ישראל במדבר ללא מים אבל היו להם אבנים מתגלגלות שסיפקו להם מים, וגם
לזה התרגלו ולא חשבו שזה משהו מיוחד. ולכן הם לא הבינו שצריכים לשיר שיר
להודות על מה שהיה להם, הם לא הבינו שצריך להעריך את מרים והמים, רק
כשמרים נפטרה ו"ספק המים" נפסק הם התחילו להעריך את מה שהיה להם ובזכות מי
הוא הגיע.
זהו טבעו של האדם אף ביחסי אנוש: אנו לא מעריכים אנשים כשיש לנו אותם ולפעמים אחרי שהם חסרים לנו אנחנו מבינים את מה שהיה לנו. זהו גם הטעם לסיבת העדרותו של משה מהשירה.משה רבנו העריך את מרים לאורך כל הדרך, לכן הוא לא היה צריך לשיר למרים, אבל לבני ישראל היו נקיפות מצפון שלא עשו די כדי להראות את ההערכה שלהם למרים לכן הם שרו שירה.
הרבה יותר טוב לשיר לבן אדם כשהוא בחיים, להעריך אותו, ולתת לו יד חמה ויחס כשהוא יכול ליהנות מהם, ולא לנסות ולפצות אדם כשהוא כבר לא יכול ליהנות מהערכתינו.
שחמט דיגיטל