חיי שרה – חסד בבית

"ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה.." (בראשית כג יט).

״ואחרי כן קבר אברהם – הדא הוא דכתיב רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, רדף צדקה – זה אברהם שנאמר "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה", וחסד – שגמל חסד לשרה, ימצא חיים – "ושני חיי אברהם מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים", צדקה וכבוד – אמר רבי שמואל בר יצחק אמר לו הקב״ה אני אמנותי גומל חסדים תפסת אמנותי בא לבוש לבושי "ואברהם זקן בא בימים"״. (בראשית רבה נח,ט)

בפרשה זו נפטרת שרה אמנו, ואברהם הולך לקברה במערה שקנה במיוחד למטרה זו. חז"ל דרשו במדרש בבראשית רבה, כי אברהם היה "רודף צדקה וחסד" (משלי, כ"א, כ"א) בשל החסד שעשה עם אשתו בהביאו אותה לקבורה. תואר זה לא ניתן לו על ידי חז"ל בעבור גמילתו חסדים עם אחרים. דבר זה מתמיה ביותר. הרי אברהם אבינו היה מורם מעם, ונחשב כמורם ורבם של גומלי חסדים רבים. אנחנו בדרך כלל רואים בהכנסת האורחים שלו את הדוגמה הנעלית ביותר לגמילות חסדים. כך אנו גם רואים את דאגתו ופעילותו למען הצלת העיר סדום, וסיועו לאחיינו לוט. אך המדרש בוחר להבליט דווקא את חסדו של אברהם עם אשתו, שרה.

מה מיוחד בכך שקבר אברהם את אשתו? הרי קבורה היא דבר שכל בני האדם עושים בשלב זה או אחר בחייהם! אלא, המדרש כנראה מבקש להדגיש את היותו של אברהם בעל חסד לא רק משום שגמל חסדים עם אורחים זרים בהכניסם לביתו, או יציאתו למלחמה להציל את לוט. מעל ומעבר לכל החסדים הללו, עשה אברהם חסד עם אשתו, בביתו. רק לאחר מכן גמל חסדים עם שאר העולם. זאת בניגוד ללוט, שהתעקש על אירוח אורחים בביתו מתוך סיכון לנפשו, אך את בנותיו היה מוכן להפקיר להמון המתלהם על אורחיו להרגם. לוט אמנם ספג את מידת החסד, ובה הכנסת האורחים, בביתו של אברהם. אך הוא לא ספג אותה במלואה, שכן לא הבין כי גם בבית חייב האדם להיות בעל חסד.

בענין זה, ראוי להזכיר את דבריו של ר' חיים ויטאל שאמר כי "מידותיו של אדם נמדדות אך ורק כפי יחסו אל אשתו". ר' שלמה וולבה הרחיב והסביר את דבריו: "אדם העוסק בגמ"ח עם המון אנשים, מלוה ונותן, מבקר חולים, מנחם, משמח חתן וכלה וכו', בודאי ישחק ליום אחרון בבוא עת פקודתו, כי זכויות רבות לו בעשותו חסד. אבל ידע נאמנה, כי בשמיים בודקים איך התנהג עם אשתו. אם גם עמה גמל חסד כל ימיו – אשריו וטוב לו. אך אם אותה הקניט והזניח, בביתו כעס והקפיד ללא רחם, ללא חסד ונשיאות בעול – זה מכריע את דינו, ולא יזכרו לו מאומה מכל חסדיו שעשה עם אחרים! די בדבר נורא זה לעורר כל חד ואחד, לבל יהיה טוב-לב מחוץ לביתו וקפדן ורע-לב בתוך ביתו, ומבשרו לא יתעלם!"  ("מאמרי הדרכה לחתנים", עמ' 12).

גישה דומה אנו רואים בסיפורו של ר' נפתלי מאסטרדם (תלמידו של רי ישראל מסלנט ומגדולי תנועת המוסר), כי לאחר נישואיו נשאל על ידי רבו הגרי״ס בזו הלשון: "ר' נפתלי בני, האם אתה עוסק במצוות גמילות חסדים?" ענה לו ר' נפתלי: "רבי ומורי, אין לי כסף לעשות בו גמילות חסדים!" אמר לו הגרי״ס: "לא התכוונתי לגמילות חסדים בממון. אני מתכוון לגמילות חסדים לעזור לאשתך במילי דביתא, כי עליך לדעת שלא לקחת לך שפחה לשמשך, אלא אישה לקחת, ואשתו כגופו״. (תורת רבי ישראל מסלנט עמי 220).

יחסם של חז"ל במדרש, והסיפורים שראינו, מבליטים את הדגש שהושם ביהדות לעשיית החסד עם בני הבית. עניין זה הוא אף חמור יותר, וחשיבותו גדולה יותר, מחסד הנוהג כלפי חוץ! על האדם להקפיד כי יהא תוכו כברו בעניין זה. כמו שנוהג עם אורחיו ומשתדל לשמחם, כך עליו להקפיד פי כמה וכמה עם בני ביתו. יותר קל לאדם 'להשתחרר' בבית, ולאפשר לעצמו להתרגז בקלות, לשחרר את הלחץ שצובר במשך היום. לכן עלינו לנסות לשאוף למידת החסד דווקא כלפי בני ביתנו, שהיא קשה ביותר, אך מתגמלת ביותר את האדם, שכן היא מעניקה לביתו רוגע ושלום.