חמץ ומצה – יצר רע או יצר טוב

החמץ נאסר במשהו, ואכן אין בין החמץ למצה אלא משהו בלבד. הרי לפנינו אותו קמח, אותם מים, אותו תנור. יש שינוי כל שהוא בטעם בלבד, ובכל זאת אכילת חמץ בפסח דינה כרת ואכילת מצה הינה לברכה ולמצוה.

משולים החמץ והמצה ליצר הרע וליצר הטוב. כי הנה כיצד קרה "המשהו"? "המשהו" אשר אסר את החמץ, שבא לו עקב ה"השהייה". "היסח הדעת" הוא שגרם לו להיות חמץ, ולשנות צורתו מן הקצה אל הקצה.

ואילו המצה, מצה זו שאכן שונה במשהו בלבד, אבל גורלי, כיצר טוב מול יצר רע. והמשהו הזה הוא בכך שלא הסיחו את הדעת, שבכל עת טרח בה האדם לא הסיח דעתו ממנה ולא נתן לה לשנות מראה, לשנות צורה, כי שינוי מראה ושינוי צורה היא תוצאה של  "היסח  – הדעת".

היסח הדעת תוצאתה – חמץ!  הטורח מסביב וכשאין השהייה וחדלון – תוצאתה מצה.

חמץ הוא סמל לגאווה, התנשאות וחמיצות פנים. ואילו המצה ענווה, הסתפקות במועט, זהירות וצניעות.

אף אם החמץ יפה מן המצה וטעים ממנה, הרי דרכו של היצר הרע הוא, המושך אדם לתענוגות ואיסורים. דרכנו, דרך המצה היא, בלי להסיח את הדעת, תמיד לטרוח במצווה ולא להשהותה עד שתחמיץ.

למה אדם "מסיח דעתו"? – משום שהוא עסוק בעצמו, חושב על עצמו, האנוכיות שלו כל כך חשובה לו שהוא טורח רק לעצמו ולא לסביבתו.

ישנן שלוש מידות רעות שהן תוצאת האנוכיות: הקנאה, התאווה והכבוד.

"חמץ"  בגימטריה 138.

"מצה"בגימטריה  135.

בין חמץ למצה ישנו הפרש שלוש, ואלו הן שלושת המידות הרעות:

קנאה    תאווה    וכבוד!!!