חנוכה פרשת וישב וסבלנות

בעידן שבו הכול מגיע אלינו באופן מידי, פיתחנו תחושת חוסר סבלנות שעלולה להזיק מאוד. לא קשה למצוא שיעורי סבלנות בהיסטוריה היהודית. התגובות לחלומותיו של יוסף בפרשת השבוע מספקות קצת תובנות.

לאחר ששמעו את חלומותיו של יוסף, קפצו אחיו למסקנות מידיות וקינאו בו. יעקב, לעומת זאת,  נקט בגישה ארוכת טווח – "ואביו שמר  את הדבר." אביו זכר את העניין.

רש"י מפרש שיעקב חשב באופן אקטיבי על החלום "יושב ומצפה", יושב ומחכה מתי יתגשם. ואכן זה התגשם – אך רק עשרים ושתיים  שנים לאחר מכן, באופן שאיש לא יכול היה לצפות לו, כפי שנקרא בפרשת מקץ.

איך היה מתפתח  סיפורם של יוסף ואחיו אם לא הייתה ליוסף סבלנות לחכות לרגע הנכון כדי לחשוף את עצמו. האם הוא היה עוזב את מצרים ברגע שהגיע לחופש? האם הוא היה מצליח להציל את משפחתו מרעב? כיצד היה סיפור חנוכה מתגלגל אם למכבים לא הייתה סבלנות לחכות שמונה ימים לשמן? האם היו מוותרים? האם היו מסתמכים על  הכלל "טומאה הותרה בציבור" (היו יכולים להדליק  המנורה בשמן טמא)? אפילו המלחמה עצמה ארכה מספר שנים,  והחשמונאים חיכו בסבלנות לניצחון.

הגמרא, (שבת כ"א ב, )קובעת לגבי חנוכה  "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". קביעת ימי  החנוכה לא נקבעו באותה שנה בה התרחשו הניסים. הרבנים המתינו לראות את התמונה השלימה.  התרחשו שני ניסים – נס הניצחון הצבאי ונס פח השמן. איך עליהם לציין את החג הזה? אילו היבטים של ההיסטוריה עליהם להדגיש, ולאילו עליהם לתת מעמד פחות? לטענת האדמו"ר מסלונים (נתיבות שלום, חנוכה), במהלך השנה שחלפה בין נס החנוכה ליסוד ימי החנוכה כימים טובים, דנו חז"ל בשאלה זו. איזה היבט של חנוכה עשוי להימשך לנצח – הקרבות הצבאיים או ההתחדשות הרוחנית של העם היהודי? הם הבינו, שבעוד שהשמש תשקע על ממלכת החשמונאים, החיוניות של הרוח היהודית, המסומלת על ידי נס פח השמן, תימשך לנצח.

אולי היה זה מפתה להכריז מיד על הימים האלה כימי חגיגה, אבל דברים טובים מגיעים למי שמחכה בסבלנות וזה המסר העולה מפרשתנו ומחנוכה גם יחד. והינו הדבר נכון גם בחיים האישיים וגם בחיים הלאומיים של העם היהודי יעקב אבינו אמר "וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי לפניך". היהדות תמיד מטיפה לסבלנות  של המחר עד הגאולה השלימה!