כי תבוא – לפני ואחרי

חג השבועות סימן הוא לתחילת עונת הביכורים שנמשכת עד לחורף.

כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגֶמי [מעין רפיה לסימון] ואומר : "הרי אלו ביכורים".

כיצד מעלין את הביכורין? כל העירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא נכנסין לבתים.

ולמשכים היה הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל (בית) ה' אלוהינו". הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. החליל מכה לפניהם, עד שהגיעו קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועיטרו את ביכוריהם. הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל אומנויות שבירושלים עומדים לפניהן ושואלין בשלומם: "אחינו, אנשי המקום פלוני, באתם לשלום".

החליל מכה לפניהם, עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית – אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שהוא מגיע לעזרה. הגיע לעזרה, ודברו הלווים בשיר: "ארוממך ה' כי דיליתני ולא שימחת אויבי לי". (משנה ביכורים פרק ג')

בפרשתנו אנחנו קוראים על פרשת הבאת הביכורים לירושלים. המשנה מתארת טקס יפה. אנשים במשלחות באו מכל מיני מקומות ואומרים להם "אחינו, אנשי המקום פלוני, באתם לשלום". מלווים אותם עם חליל עד הר הבית. איזו שמחה.

באותה פרשה אנחנו קוראים על המעשרות. אדם הפריש כעשרים אחוז מהיבול שלו לתרומות ומעשרות למיניהם. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית, למניין שנות מחזור השמיטה, החקלאי הפריש מעשר שני, אותם הביא לירושלים. עשירית מהיבול היו מביאים לירושלים להיאכל שם. מעניין שעל הבאת המעשרות  אנחנו לא מוצאים שעורכים שום טקס.

זה מאוד מפתיע כי כאשר יהודי הביא ביכורים כמה יבול הוא הביא? המשנה מסבירה שאדם ירד לשדה כשראה תאנה שביכרה, סימן את הפרי ואותו הוא הביא לבית המקדש. כמות הפירות והירקות הייתה קטנה יחסית. אז למה כאשר הוא מביא מעשר, שזו כמות אדירה של יבול, זה עובר בשקט וכאשר מביא מעט מהביכורים עושים שמחה כזו גדולה?

התשובה היא שכאשר אדם מביא את הביכורים הוא לא יודע מה יהיה. הוא לא יודע אם השדה יניב הרבה, האם הוא יצליח לגדל. אולי יהיה אסון טבע וכל התבואה, ח"ו, תלך לאיבוד. בכל זאת הוא מאמין ומלא תקווה והודיה לה' על מה שיכול להיות ועל מה שהוא מקווה שיהיה. על זה שווה לעשות שמחה גדולה. לאנשים אלו מגיע שיצדיעו להם.

כאשר אדם מביא מעשרות כל החששות כבר מאחוריו. אלו כבר התוצאות.

מי שמביא מעשרות מביא ממה שכבר יש לו, מי שמביא ביכורים מביא ממה שעדיין אין לו.

בסוף השנה אנחנו יודעים מה עבר עלינו ואנו צריכים להודות לה' על מה שכבר קיבלנו. מאמין אמיתי מודה לה' גם על מה שצפוי שיהיה לו בשנה החדשה. 

כי תבוא – לפני ואחרי

חג השבועות סימן הוא לתחילת עונת הביכורים שנמשכת עד לחורף.

כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגֶמי [מעין רפיה לסימון] ואומר : "הרי אלו ביכורים".

כיצד מעלין את הביכורין? כל העירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא נכנסין לבתים.

ולמשכים היה הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל (בית) ה' אלוהינו". הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. החליל מכה לפניהם, עד שהגיעו קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועיטרו את ביכוריהם. הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל אומנויות שבירושלים עומדים לפניהן ושואלין בשלומם: "אחינו, אנשי המקום פלוני, באתם לשלום".

החליל מכה לפניהם, עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית – אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שהוא מגיע לעזרה. הגיע לעזרה, ודברו הלווים בשיר: "ארוממך ה' כי דיליתני ולא שימחת אויבי לי". (משנה ביכורים פרק ג')

בפרשתנו אנחנו קוראים על פרשת הבאת הביכורים לירושלים. המשנה מתארת טקס יפה. אנשים במשלחות באו מכל מיני מקומות ואומרים להם "אחינו, אנשי המקום פלוני, באתם לשלום". מלווים אותם עם חליל עד הר הבית. איזו שמחה.

באותה פרשה אנחנו קוראים על המעשרות. אדם הפריש כעשרים אחוז מהיבול שלו לתרומות ומעשרות למיניהם. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית, למניין שנות מחזור השמיטה, החקלאי הפריש מעשר שני, אותם הביא לירושלים. עשירית מהיבול היו מביאים לירושלים להיאכל שם. מעניין שעל הבאת המעשרות  אנחנו לא מוצאים שעורכים שום טקס.

זה מאוד מפתיע כי כאשר יהודי הביא ביכורים כמה יבול הוא הביא? המשנה מסבירה שאדם ירד לשדה כשראה תאנה שביכרה, סימן את הפרי ואותו הוא הביא לבית המקדש. כמות הפירות והירקות הייתה קטנה יחסית. אז למה כאשר הוא מביא מעשר, שזו כמות אדירה של יבול, זה עובר בשקט וכאשר מביא מעט מהביכורים עושים שמחה כזו גדולה?

התשובה היא שכאשר אדם מביא את הביכורים הוא לא יודע מה יהיה. הוא לא יודע אם השדה יניב הרבה, האם הוא יצליח לגדל. אולי יהיה אסון טבע וכל התבואה, ח"ו, תלך לאיבוד. בכל זאת הוא מאמין ומלא תקווה והודיה לה' על מה שיכול להיות ועל מה שהוא מקווה שיהיה. על זה שווה לעשות שמחה גדולה. לאנשים אלו מגיע שיצדיעו להם.

כאשר אדם מביא מעשרות כל החששות כבר מאחוריו. אלו כבר התוצאות.

מי שמביא מעשרות מביא ממה שכבר יש לו, מי שמביא ביכורים מביא ממה שעדיין אין לו.

בסוף השנה אנחנו יודעים מה עבר עלינו ואנו צריכים להודות לה' על מה שכבר קיבלנו. מאמין אמיתי מודה לה' גם על מה שצפוי שיהיה לו בשנה החדשה.