בין חירות לגלות

חג הפסח וחג הסוכות מסמלים את אותה התקופה ההיסטורית של עם ישראל – יציאת עם ישראל ממצרים (פסח) הליווי והשמירה ההדוקה על עם ישראל במדבר  בדרכם הארוכה לארץ ישראל (סוכות).

אך בפועל הלכה למעשה וגם בחיי היום יום, אנו רואים הבדל גדול בין ההתנהלות שלנו בחג הפסח לבין אופן ההתנהלות בחג הסוכות:

בחג הפסח בו אנו חוגגים את החירות הלאומית של עם ישראל אנו מקפידים על קלה כחמורה, מנקים ביסודיות את הבית והכלים זמן רב לפני החג, ישנם המקפדים שלא לאכול אורז  וקטניות ואף לא לאכול מצה שרויה. עוד לפני חג הפסח שורפים את החמץ ולא מסתפקים רק בביטול שלו וכך עוד חומרות רבות כמו השמירה על החיטים ומשך זמן אפיית המצות.

בניגוד לחג הסוכות שמסמל את השמירה האלוקית במשך ארבעים שנה של נדודים במדבר שהוא חג עם אווירה שונה, קלה ומקילה יותר. בחג הסוכות יש קולות רבות לבניית סוכה במגוון צורות גיאומטריות העיקר שיהיו שתי דפנות ועוד קצת, ניתן אפילו לבנות סוכה עם דופן עקומה. אפשר לבנות ולסכך את הסוכה עם הרבה מרכיבים מהטבע ולא  מקדימים  להכניס החג  אלא מכניסים אותו רגעים לפני השקיעה.

והשאלה הנשאלת היא – מה שונה חג הפסח שבו מקפידים על קוצו של יו"ד מחג הסוכות שבו מצוות הסוכה והישיבה בה מלווים בקולות הלכתיות, הרי שניהם מצוות וחיובים מדאורייתא?

התשובה היא –   

בחג הפסח המסמל את יציאת מצרים, עם שלם שהיה תחת שיעבוד קשה ועבדות פרך יצא ברגע אחד לחירות. חירות דרסטית שיכולה להביא אדם מן השורה למעשים קיצוניים וקשים. התורה מזכירה לנו החירות צריכה להיות מטופלת בזהירות.

חירות מוגזמת עלולה להביא להתפרצויות יתר, שחרור עצמי יכול להוביל לדיכוי של אחרים ולהתעללות חוזרת כלפיי אותם המשעבדים במהלך סבלנו.

וכך בפסח, כאשר שוחררנו מעבדות אנוש וקיבלנו את הטעם הראשון שלנו לחופש, מיד קיבלנו על עצמינו את העבדות האלוקית, כמו שנאמר "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו' ב'). ולכן מידי שנה, אנו מקשרים את עצמנו לחובה גבוהה יותר ולמטרה משמעותית יותר כדי להכיל את ההתעללויות שעשויות להתרחש בעקבות רכישת זכויות ופריבילגיות רבות מדי, אנו מציבים לעצמנו גבולות כדי לא לפגום בתחושת החירות שלנו ושל אחרים. דבר שבא לידי ביטוי בחומרות ודקדוקי ההלכה במשך כל ימי החג, כסמל לזהירות מתבקשת.

סוכות לעומת זאת הוא ההפך הגמור של פסח. הסוכות מסמלות אפוא נדודים וגלות, כשם שמתפללים בלילה הראשון של הכניסה לסוכה "וּבִזְכוּת צֵאתִי מִבֵּיתִי הַחוּצָה וְדֶרֶךְ מִצְותֶיךָ אָרוּצָה יֵחָשֵׁב לִי זאת כְּאִלּוּ הִרְחַקְתִּי נְדוד". אז כשאתה נמצא בגלות –  בגלות לפעמים  לא היתה האפשרות לבנות  סוכה עם ארבע דפנות, במקום זאת אנו נאלצים לשרוד עם סוכה רעוע הסוכה תמשיך להגן עלינו. אבל ההיבדלות מהגויים ומדרכם הינו אתגר  קשה מאוד במציאות הסובבת אותנו.

אם נתרגם זאת לחיי היום יום שלנו, כשיהודי עולה לארץ ישראל לאחר שנים של גלות וישיבה בין הגויים עולה בו תחושת החירות ואולי אפילו תחושה של מתירנות. ליישב את ארץ ישראל זאת מצווה חשובה, אך עלינו להתמקד בהידור  בקיום המצוות ולא לתת לתחושה של החירות הארצית לבלבל את סדרי העדיפויות.

כאשר יהודי נמצא בגלות עליו להיות ערני ופקוח עיניים – להקים מחיצות והגנה מהרוחות החציוניות  וזה מובן וזה קשה  לא להיות מושפע מסביבתו  ומהשפעות העולם  אבל  הוא מודע לאתגר כאשר אנו בארץ אנחנו  מפחיתים את ההגנה שלנו  ודווקא  בארץ אנו יכולים וחייבים לחזק  עוד יותר את  המחיצות שמפרידות אותנו  מההשפעות של העולם שמסתערות עלינו    ולא להשלות עצמינו שרוחות העולם לא נושבות עלינו פה בארצנו הקדושה.

הרב אליעזר שמחה ווייס חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל