לפרשת ואתחנן ולכל השנה

"כבד את-אביך ואת-אמך … למען יאריכון ימיך" (דברים ה', ט"ז)

למה לא כתוב למען יאריך ימיך? (בלשון יחיד) מי מאריך את הימים? הרי ה' מאריך את הימים אז למה בלשון רבים יאריכון? איך עלינו להבין את הלשון הזו?

מסופר על הרבי מויז'ניץ זצ"ל, בעל ה'אמרי חיים', שכאשר הוא היה צעיר הוא כיהן כרבי בווילכוביץ'. כשהוא אך הגיע לשם, בסביבות שנת תר"ע, לפני מאה שנה, הוא שמע סיפור על אחד מגבירי המקום שנפטר ובין היורשים היה ויכוח גדול על חלוקת הירושה. כל אחד מהיורשים, כנראה, החתים את האב, בזמן שהוא חלה, על צוואה לטובתו. זה עתה הגיע הרבי לעיירה והיורשים ניגשו אליו כדי שיתערב ויפסוק הלכה איך לחלק את הירושה וישב בדין תורה על טענתם. הרבי שמע אודות הסיפור הכללי, איך היורשים החתימו את האב על צוואה בזמן שהוא היה גוסס וכן הוא שמע את בקשתם לישב בדין תורה על עניינם. הרבי אמר ליורשים שהוא יתייחס לנושא בסעודה שלישית בשבת הבאה. גם המשפחה וגם הקהילה הופתעו מתגובת הרבי. איך הוא יכול להתייחס לנושא כאשר הוא עדין לא שמע את טענות הצדדים וחוץ מזה האם סעודה שלישית היא הזמן המתאים להתייחס לנושא המובא לדין תורה? ובפרט, למה הרבי רוצה לדבר על הנושא בפני כל הקהל כאשר השאלה הובאה על-ידי משפחה פרטית?

התשובה לכל התמיהות של האנשים על הרבי החדש הגיעה מהר מאוד. בזמן סעודה שלישית הרבי שאל את השאלה שלעיל: למה התורה כותבת בלשון רבים "למען יאריכון" ולא בלשון יחיד?

הרבי הסביר שבדרך הטבע אנשים מזדקנים והופכים חלשים ונתמכים על ידי הילדים והמשפחה. אם לאדם יש מזל יש לו ילדים שדואגים לבריאותו ולא למיתתו. יש לו ילדים שרצים לרופאים, קונים תרופות ועושים כל מאמץ להביא להבראת אביהם. באופן זה הם נותנים כוח לאביהם לרצות לחיות. כאשר האב רואה את האהבה והדאגה של הילדים לטובתו זה מעודד אותו והוא מתאזר בכוח ללחום נגד המחלה שלו ולהמשיך לחיות. הנכדים שרואים את כיבוד ההורים ותוצאותיו, לומדים מהדרך הזו וכך ידעו איך להתנהג כאשר ההורים שלהם יהיו זקנים. אבל יש לפעמים מקרים טרגיים שבמקום שהילדים ירוצו לקרוא לרופאים ולטפל בבריאות של הוריהם הם חושבים רק על עצמם ודואגים להחתים את הוריהם החלשים על צוואות. הם לא דואגים לחיים אלא למה שיהיה אחרי החיים. בזה הם מזרזים את פטירת ההורים, כביכול. מאיפה יהיה להורים רצון לחיות כאשר הם רואים את הילדים רבים על הירושה כבר בחייהם?! לא תהיה להם מוטיבציה להמשיך לחיות.

אנחנו יכולים לנחש מה ילמדו הנכדים מסוג זה של כיבוד אב ואם. גם הם ינסו לקחת כמה שיותר מהנכסים של ההורים בעודם בחיים ולהתווכח ביניהם כדי לקדם את האינטרס האישי שלהם על חשבון האח השני והויכוחים האלו ייקחו את כל האנרגיות שלהם במקום להשקיע את המרץ בלהיות לעזר ולסמך להורים.

עכשיו, הסביר הרבי, אפשר להבין את הפסוק. אם מכבדים את ההורים בדרך שמאריכה את החיים שלהם, אז גם הילדים יאריכו, כביכול, את החיים שלכם. הילדים רואים, לומדים ומפנימים איך אנחנו מתנהגים. אריכות ימים של הוריהם תלויה בהתנהגות שלהם כלפי הוריהם. בידי הילדים האפשרות, כביכול, להאריך את הימים של ההורים.

השכר או העונש תלוי בידיים שלנו כי ההתייחסות של הילדים אלינו היא, לרוב, תהיה דומה להתייחסות שלנו להורינו.