'תגיד את האמת, שום דבר רע לא יקרה לך'. ככה אמרו לנו כשהיינו ילדים, נכון?
ילדים רואים את הדברים שחור ולבן, צודק או לא צודק. כשאנו גדלים אנו מבינים שיש גם אזורים אפורים וזה לא תמיד קל להגיד את האמת.
בפרשת וירא אנחנו קוראים על עניין זה ולומדים על הקושי לומר את ה'אמת', מפי הקב"ה. כאשר שרה אימנו שומעת שהיא עומדת ללדת כתוב: "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן". ה' פונה לאברהם ואומר: "למה זה צחקה שרה לאמור האף אמנם אלד ואני זקנתי". רש"י על המקום אומר: "שינה הכתוב מפני השלום משום שהיא אמרה ואדוני זקן". הקב"ה, כביכול, שינה את צורת האמירה כדי לא לפגוע ברגשות של אברהם אבינו.
דבר ראשון שאנו לומדים מכך הוא, שאסור להשתמש באמירת אמת כדי לפגוע ברגשות הזולת.
כשהיינו ילדים אמרו לנו: 'תגיד בדיוק מה שראית', אבל אחרי שגדלנו הבנו שמה שאנחנו רואים זו לא האמת כולה. האמת היא בעיני המתבונן. אם שני אנשים יראו מצב מסוים, כל אחד מהם יתאר אותו בצורה אחרת וייתן פירוש אחר למה שראו עיניו, בהתבסס על ניסיון העבר שלו, על נקודת המבט שלו ועל העולם הפנימי שלו.
מה קורה בין שנות הילדות לזמן הבגרות שהופך את אמירת האמת לכל כך קשה ושונה?
ילדים שאומרים את כל האמת, בסופו של דבר אין להם הרבה חברים. בנוסף, ילד שתמיד משקר גם ימצא את עצמו בלי חברים. מבוגרים יודעים שיש הבדלים דקים וגוונים שונים באמירת האמת שלהם והולכים על הקו הדק בין לומר דברים כמו שהם רואים אותם לבין מה שהשני מוכן ויכול לשמוע מבלי שזה יפגע בו או ביחסים ביניהם. האמת של אחד עלולה להיות הכאב של השני.
הלל אומר על כך: "כלה נאה וחסודה". כל כלה היא יפה.
האמת, בעולם המבוגרים, זה לא שחור ולבן. תשאל כל שופט, כל מתווך ומגשר וכל מי שמנסה להביא לשלום בין אנשים ושומע את האמיתות של כל אחד מהצדדים.
מה אנחנו לומדים מדברי ה' בפרשה? לא שמותר לשקר, חלילה. אנחנו לומדים מכך שאנחנו לא יכולים להבין את הקב"ה ואת דרכו. אנחנו לא יכולים להבין את שיפוטו. כמו שבשבילינו הדברים אינם שחור ולבן הרי לקב"ה יש הרבה יותר צדדים להסתכל עליהם. המבט שלנו זה לא המבט שלו. נקודת המבט שלנו לעולם חסרה. ההסתכלות שלנו, רק כדי לסבר את האוזן, לעומת ההסתכלות של ה', היא כמו ההסתכלות של הילדים לעומת המבט של המבוגרים.
שחמט דיגיטל