פרשתנו מספרת לנו את אחד הסיפורים הכי מפורסמים בתנ"ך והוא המכירה של יוסף על ידי אחיו.
התורה מספרת לנו (בראשית ל"ז, י"ח – ל"ו) שהתכנית המקורית של האחים הייתה להרוג את יוסף אבל ראובן השפיע עליהם לא לעשות זאת אלא להשליך אותו אל הבור. המניע של ראובן היה "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו".
בהמשך מסופר שראובן חוזר לבור ומגלה שיוסף נעלם, הוא לא בבור. הסתבר שהאחים הוציאו את יוסף מהבור ומכרו אותו לישמעלים שעברו במקום בדרכם למצרים.
פרשנים שואלים – איפה היה ראובן בזמן מכירת יוסף? לאן נעלם ראובן? למה הוא לא היה עם האחים שלו?
רש"י מביא שני פרושים: האחד שבאותה תקופה האחים עשו תורנות ביניהם לעזור לאביהם. מכירת יוסף נעשתה בזמן שראובן חזר לבית אביו כדי להיות בתורנות לצד אביו.
הפירוש השני הוא שהמכירה נעשתה בזמן שראובן "היה עסוק בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו", שהתערב בחדר המיטות של אביו.
נשאלת השאלה – הסיפור על 'בלבול יצועי אביו' קרה תשע שנים לפני כן. למה רק עכשיו ראובן מתבודד ועושה תשובה על מעשה זה?
התשובה היא שאמנם המעשה נעשה לפני הרבה זמן אבל רק עכשיו ראובן הבין את משמעות המעשה שהוא עשה. ראובן התבונן בהתנהגות של האחים וכאשר ראה מה שהם רוצים לעשות ליוסף, הוא הבין שמה שהוא עשה אז, היה טעות והייתה לו התגלות ועל כך הוא עושה תשובה.
מה גרם להתגלות עכשיו?
האחים היו כל כך בטוחים בצדקתם, הם היו משוכנעים לגמרי שהם עושים את הדבר הנכון. הם כל כך היו בטוחים עד כדי כך שהיו מוכנים להרוג את יוסף. הם לא ראו שיש להם נגיעה בדבר, שהם היו מסונוורים מקנאה. הם לא היו יכולים להסתכל על המצב בצורה אובייקטיבית.
ראובן ראה פתאום שאנשים יכולים להיות מסונוורים ויכולים לעשות החלטות נוראיות. הוא הבין שזה מה שקרה לו. הוא הסתכל פנימה, עשה התבוננות, והבין את הנועזות שלו להזיז את המיטה של אביו. הוא התבונן במה שהוא עשה וראה שזה היה מהסיבות הלא נכונות אלא רק למטרות שלו. רק אז ראובן הבין שמה שהוא עשה היה טעות והוא ביקש לכפר ולעשות תשובה. לכן רק עכשיו הוא היה "עסוק בשקו ובתעניתו".
אדם, לפעמים, כל כך מושפע מהאינטרסים האישיים שלו שקשה לו לעשות החלטות נכונות וצריך אדם עם תכונות מיוחדות כדי להתעלות מעל האינטרסים האישיים ולעשות את הדבר הנכון, גם אם זה לא לטובתו.
דוגמה של מישהו כזה, שהצליח להתעלות מעל המבוכה האישית שלו ולעשות את הדבר הנכון, נמצאת גם בפרשתנו. זהו הסיפור של תמר ויהודה.
חשדו בתמר שהיא זינתה. תמר לא הודתה ממי היא התעברה אלא היא שולחת כמה חפצים ליהודה עם המסר, שלאיש שהחפצים האלה שייכים, ממנו היא מעוברת. בשלב הזה, יהודה היה יכול להתעלם מהסימנים שבידה. הוא לא היה צריך להודות שהוא האב של הילדים שלה אבל הוא אמר "צדקה ממני". למרות שזה לא לפי האינטרסים שלו ויגרום לו למבוכה, הוא אמר שתמר צדקה.
תרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק (בראשית מ"ט, ח') אומר שכתוצאה מכך יהודה זכה למלכות משום שכתר מלכות דורש מהמלך לא רק כח של שררה אלא גם אחריות גדולה. במעשה של יהודה הוא הוכיח שיש לו את התכונות האלה, לפעול על פי האמת מבלי לחשוב על האינטרסים האישיים שלו.
המסר אלינו הוא שכאשר אנחנו מחליטים החלטות, עלינו לקחת בחשבון שאנחנו נגועים בדבר ועלינו להתעלות מעל החישובים האישיים שלנו ולעשות את הדבר הנכון על פי האמת, על פי דעת תורה.