לפרשת וישלח – אסור להטיל את האשמה בקורבן בעקבות מה שקרה לו

"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ" (בראשית פרק ל"ד, א')

האתגר הכי גדול לאמונה זו העובדה שיש צדיק ורע לו. יש בעולם סבל שאנחנו לא יכולים להסביר. אנחנו אומרים לעצמינו 'אם יש אלוקים אז למה זה קורה? למה היא סובלת? למה הוא סובל?' ואין לנו תשובות. לפעמים, כדי להניח את דעתנו, אנחנו מלינים על הסובל וטוענים שכנראה הוא אשם במצב שלו. נוח לנו לחשוב שכנראה שהוא עשה משהו שהביא עליו את הצרה. חשיבה כזאת נותנת לנו הרגשה טובה שלנו זה לא יקרה. יש לנו גם תחושה שאנחנו מבינים את דרכי העולם.

עצם הרצון להסביר כל דבר שקורה, בהנחה שאנחנו יכולים להבין, מאוד בעייתי. אנחנו מניחים שיש לנו האפשרות להבין בשכל אנושי את דרכי הבורא. כמובן, שלפעמים נראה לנו שאנחנו יכולים להסביר מה שקורה, אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים לשפוט את מה שאנחנו רואים.

ניקח, למשל, את הסיפור של דינה –  היא יצאה לראות את בנות הארץ וקרה מה שקרה ששכם עינה אותה. הפרשנים מסבירים איך זה קרה. מדרש תנחומא ובראשית רבה נוקטים בעמדה שאם היא לא הייתה יוצאת זה לא היה קורה.

מדרש תנחומא וישלח ז': "בת לאה ולא בת יעקב. תלאה הכתוב באמה. מה לאה יוצאנית – אף זו יוצאנית. ומניין? דכתיב (בראשית ל', ט"ז) "ותצא לאה לקראתו". אמר יחזקאל (ט"ז, ס"ד): "הנה כל המושל עליך ימשול לאמור: כאמה בתה, בת אמך את".

רש"י פסוק א': "ד"ה בת לאה: ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת "בת לאה", שאף היא יצאנית היתה (בראשית רבה) שנאמר "ותצא לאה לקראתו" (ועליה משלו המשל "כאמה כבתה").

בראשית רבה פ"א: "ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר לאחד שהיה בידו ליטרא א' של בשר וכיון שגלה אותה ירד העוף וחטפה ממנו כך ותצא דינה בת לאה מיד וירא אותה שכם בן חמור:"

לפי הגמרא במנחות אנחנו יכולים להבין שאין שום אפשרות להסביר מה שקרה לדינה בהגיון שלנו. באותה מידה שמשה צועק כאשר הוא רואה מה שקורה לרבי עקיבא "זו תורה וזו שכרה" כך גם בסיפור דינה אין דרך הגיונית לנו, להסביר את מה שקרה לה.

האברבנאל מבין את דברי הפסוק כמחמאה. דינה רצתה לראות את הבנות דווקא ולא סתם להתערב עם אחרים. היא התנהגה בדרך ראויה.

לפי הגמרא, במסכת מועד קטן, כל מה שקורה נקבע למעלה. כמו שכתוב: בניי חיי ומזוני תלויים במזל ולא בזכות.

אנחנו רואים שגם לגדולי הפרשנים קשה להסביר למה דברים רעים קורים לאנשים טובים.

מה שאנחנו בהחלט יכולים ללמוד מכך הוא, שאסור לנו אף פעם להסתכל על הקורבן ולהגיד שמגיע לו וראוי היה לקבל את מה שהשני עשה לו. השני הרי אחראי למעשיו וכל התנהגות לא ראויה שלו, לא יכולה להיות מוצדקת. אם אנחנו רואים שמשהו לא טוב קרה למישהו, אין לנו להאשים אף אחד כי אנחנו לא מבינים את תכניות הא-ל. בטח ובטח שלא נכון ואסור להאשים את הקורבן מה שקרה לו.

מקורות:

אברבנאל:

"הכתוב הזה בא לספר שבחה של דינה, שלא קרה לה זה להיותה יצאנית בטבעה, כי היתה בת לאה המלומדת לשבת בית, כי רחל היתה רועה את הצאן, ולאה לא היתה יוצאת החוצה. גם מפאת אביה, שהיתה בת יעקב יושב אוהלים; ואם היה אביה צנוע, כל שכן בתו. וזה מורה, שלא יצאה לכונה רעה חלילה אלא "לראות בבנות הארץ" – לא אמר "באנשי העיר" וגם לא "בבני העיר", אלא: "בבנות העיר", רצה לומר: לראות בבנות העיר במלבושיהן ובתכשיטיהן, יען לא היה בבית יעקב שום נערה בלתה, והיא רצתה ללמוד מנערות העיר כדרך הבתולות."

תנחומא וישלח ה':

"לכך צריכה אשה להיות יושבת בתוך הבית ולא תצא לרחוב שלא תכשל עצמה ולא תביא מכשול לבני אדם ונמצאו מסתכלין באשת איש א"ר יהודה בר שלום תדע לך שכך כתיב (בראשית, א') ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה, וכבשה כתיב האיש כובש האשה, ואין האשה כובשת האיש, האיש כובש את הארץ, ואין האשה כובשת את הארץ, שלא תצא ותגרום תקלה לעצמה, שהרי דינה בת יעקב בשביל שהיתה רגילה פדרנית גרמה תקלה לעצמה, מנין ממה שקראו בענין ותצא דינה:"

מנחות  כ"ט:

"אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש"ע הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו אמר לו חזור [לאחורך] חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני."

מועד קטן כ"ח:

אמר רבא: חיי בני ומזוני – לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, דהא רבה ורב חסדא – תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא; רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין – רבה חיה ארבעין; בי רב חסדא שיתין הלולי [חתונות] – בי רבה שיתין תיכלי [מקרה שכול, מות]; בי רב חסדא סמידא [סולת] לכלבי ולא מתבעי [ואין כלב מבקש, כי יש כל כך הרבה] – בי רבה – נהמא דשערי [לחם שעורין] לאינשי ולא משתכח!"