לפרשת כי תצא – בלי הפסקה

התורה מתארת לנו אילו אנשים היו משתחררים מהצבא בזמן מלחמה – מי שבנה בית ולא חנך אותו, מי שאירס אישה ולא התחתן איתה עדיין וגם איש הירא ורך לבב.

איש הירא ורך לבב גם יכול לשוב לביתו, הוא משוחרר מההשתתפות במלחמה.

חז"ל מסבירים לנו ממה הוא ירא ורך לבבו – "בגלל העבירות שבידו". הוא מפחד שבגלל שהוא עבר על מצוות ה', ה' ימצא את ההזדמנות במלחמה על-מנת להיפרע ממנו.

על-פי רבי יוסי הגלילי (כך על-פי הסבר הגמרא) הכוונה היא לאדם שירא מעבירות של רבנן ולא עבירות מהתורה. הגמרא מפרשת שמדובר בעבירה של "השח בין תפילה לתפילה".

רש"י מפרש שהכוונה "בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש".

תלמוד ירושלמי מפרש שהכוונה שהוא מפסיק "בין ישתבח ויוצר אור".

בין אם ההסבר כזה או אחר, זה מדהים שעל עבירה שכזו הוא ירא ומדהים שבגלל זה משחררים אותו מהצורך להלחם ולהגן על העם.

אולי אפשר להסביר רעיון שמאוד אקטואלי – מה זאת אומרת "השח בין תפילין של יד לתפילין של ראש"? התפילין של יד מסמל את העשייה. המעשה בדרך התורה. התפילין של ראש מסמל את עניין המחשבה. חשיבה על דברי קודש.

ההלכה אומרת שאסור שיהיה הפסק בין הנחת תפילין של יד לבין הנחת תפילין של ראש. כלומר – צריך שיהיה רצף, קשר בלתי ניתן לפירוד, בין המחשבה לבין המעשה. אסור שתהיה אי-התאמה בין מה שהאדם חושב לבין מה שהוא עושה.

אנחנו מכירים אנשים שנראה שדרך החשיבה שלהם היא בדרך התורה והמצוות. הם מדברים דברי תורה ורעיונות תורניים אבל המעשים שלהם הם לא על פי תורה ומצוות. הם לא ממשים את מה שהם אומרים.

נראה כאילו האנשים האלו מאמינים בדרך התורה והמצוות אבל הם לא מחנכים את הילדים שלהם על פי התורה. הם לא שולחים את הילדים שלהם לחינוך הדתי. זה משום שיש להם  בעיה של "שח בין תפילין של יד לתפילין של ראש". זו אכן עבירה שאדם צריך לירא ולפחד ממנה.

כך גם הרעיון בתלמוד הירושלמי – מי שמפסיק בין ישתבח לבין יוצר אור הרי הוא משבח את הדרך, הוא מאמין בדרך, אבל אין לו היצירה המתאימה, הוא לא יוצר את המעשים הנחוצים כדי להגשים את האמונה שלו.

זה מה שחז"ל רוצים להגיד לנו על החשיבות וההכרח שתהיה התאמה בין החשיבה לעשייה. שיהיו דבר אחד, ללא הפסק.

הקב"ה בחר באברהם להיות האב של העם הנבחר מכיוון ש"תחת אשר ציווה את בניו אחריו". האופן בו אנחנו מעבירים את התורה הוא חינוך הילדים.

אדם באופן טבעי, עושה ונותן לילדים שלו את הכי טוב שהוא יכול לתת. הוא עושה בשבילם את מה שהוא חושב, שזה הכי טוב. לכן כדי לדעת מה באמת אדם מעריך ומה הוא חושב שהכי חשוב בחיים – אל תסתכל איך הוא לבוש, אל תקשיב למה שהוא אומר. הסתכל איך הוא מחנך את ילדיו, לאיזה בית ספר הוא שולח אותם. למה בית הספר הזה מחנך. אילו פירות האילן הזה מוציא. כלומר – איך נראה בוגר של בית הספר הזה.

ראה נתתי לפניך את הטוב ואת הרע. מסבירים שיש שתי אפשרויות: דרך הקדושה או הפך הקדושה. אין רשות שלישית. אי אפשר לשבת על הגדר. אם המעשה לא בקדושה הרי הוא הפך הקדושה ממש.

הבחירה באיזו דרך ללכת ניתנה לכל אדם בכל רגע ורגע. כמו שחלום הוא משהו אישי לחלוטין כך גם הבחירה בין טוב לרע. הבחירה שלך היא רק שלך וכך גם האחריות על התוצאות שלך ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

המחשבה, הדיבור והמעשה הם הלבושים של הנפש. הם מוציאים לפועל את היכולות והכישורים שקיבלנו מבורא עולם. עלינו להשתמש בהם כראוי.

לא מספיק רצונות ומחשבות טובים צריך שגם המעשים יהיו באותה רוח. המעשים מעידים היכן הרצון האמיתי מונח. לפעמים אדם מרגיש שאין לו ברירה אבל עליו להבין שתמיד יש ברירה ויש לו אחריות על התוצאות של הבחירה שלו. גם כשהוא חושב שאין לו ברירה, אם המחשבה היא על-פי התורה אבל המעשים לא הולכים אחרי המחשבה, הרי התוצאות לא תהיינה רצויות.

בחודש אלול אנחנו בוחנים מחדש את הרצונות והבחירות הכי עמוקים שלנו ויהי רצון שיתקיים בנו עשה רצונך כרצונו. שנדע לכוונן את רצונותינו לרצון הבורא וכך להיות קשורים עם מקור החיים ברוך-הוא לכתיבה וחתימה טובה.