לפרשת כי תצא – החודש בו אנחנו מארגנים מחדש של סדר העדיפויות

לאברך בכולל של טלז בקליבלנד ארה"ב היו בעיות של שלום בית והוא הזמין עצמו  עם אשתו לראש הישיבה הרב  מרדכי גיפטר זצ"ל לייעוץ. כדוגמא לטענותיו האברך התלונן: מדי בוקר אשתו מבקשת ממנו להוריד את פח האשפה, והוא  סבור שאין בכך כבוד התורה. האישה טענה שבעלה צריךלעזור לה ושאלה  את הרב אם לא כתוב בהלכה שבעלה חייב לעשות מה שנחשב בעיניה כדבר פשוט?…הרב חשב וענה לה שאמנם הבעל צריך לעזור לאשתו אבל לא כתוב שהוא חייב דווקא להוריד אשפה !

 הזוג עזבו והאברך שמח שהרב נתן לאשתו להבין שאינו צריך להוריד הפח!

למחרת בבוקר, נשמעות דפיקות על דלת ביתו של האברך. מה נדהמו בני הזוג לפגוש על מפתן הבית, את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. והזמינו אותו להיכנס הביתה 'במה זכינו שכבוד הרב מגיע אלינו הבוקר?', שאלו, והגר"מ גיפטר השיב: "לא באתי לבקר אתכם כל כך מוקדם בבוקר אני מתנצל על ההפרעה, רק תראו לי בבקשה היכן מונח הפח כדי שאוכל להורידו…"

כאשר האברך הסתכל על הרב במבוכה הרב הסביר : "אולי זה לא לכבודך להוריד האשפה   אבל כבוד הוא לי!"

תרומת הדשן היא מעשה הכרח המתחייב מן המציאות של הבאת קרבנות על המזבח הכוללת בתוכה גם הפסולת הדורשת טיפול, תרומת הדשן  היא מצווה הנעשית ע"י כהן היא עבודה קשה ומלכלכת והיא מעשה מצוה וטיפולו תרומה!

מעניין שרבי ישראל איסֶרלן בן פתחיה אשכנזי (מהרא"י) המכונה "תרומת הדשן" על-שם ספרו, היה מגדולי הפוסקים ונמנה עם אחרוני הראשונים.בחר לקרוא ספרו "תרומת הדשן".למה דווקא בחר בשם כזה(אמנם ידוע שכלל354 תשובות כמנין דשן)

אלא הוא הראה בזה שצריכים להתיחייס בכבוד להכול בלי "הרמת הדשן " לא יכולה להיות "ואש המזבח תוקד בו"

עם יחס נכון למה שאנחנו עושים כל דבר יכול לכבד האדם! כל עבודה מכבדת את בעליה אם נעשית בדרך מכובדתבפרשתנו אנחנו קוראים על קבוצות של אנשים ש"אסורים לבוא בקהל", כלומר שאסור שיהיה קשר בינם לבין עם ישראל. המצרי והאדומי מוגבלים לשלושה דורות ועל העמוני והמואבי נקבע כאיסור עולם.

"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' … עד עולם: על דבר ‫אשר לא-קדמו אתכם בלחם ובמים … ואשר שכר עליך את-בלעם בן-בעור … לקללך" (דברים כ"ג, ד'-ה')

התורה מביאה שני נימוקים לאיסור זה על העמוני והמואבי:

א) מכיוון שלא קיבלו את ישראל בלחם ובמים בצאתם ממצרים. בני ישראל בקשו הכנסת אורחים כאשר עברו לידם בדרכם לארץ ישראל.

ב) ניסיונם הכושל לקלל את ישראל באמצעות בלעם.

התורה מסבירה שעמון ומואב לא ארחו את בני ישראל כראוי ולא נתנו להם לחם ומים כאשר בקשו אבל צורמת לנו החומרה הרבה שהתורה מייחסת לזה. האם בגלל זה מגיע להם איסור עולם? הסיבה השנייה נראית כמו סיבה טובה כי הם רצו לקלל את ישראל. אבל אם הסיבה השנייה מספיק טובה, למה צריך לתת את הסיבה הראשונה?

המגיד מדובנא מסביר שיש קשר בין שתי הסיבות שמונה התורה – אם תאמר ‫שלא היה להם כסף לקדם בלחם ובמים אם כן לשכור את ‫בלעם לקלל על זה היה להם כסף?

המגיד מדובנא מסביר שאפשר להבין אם עמון ומואב לא יכלו לארח את בני ישראל כי חשבו ודאגו שגם עם כל ההבטחות בעולם לתמורה, זה יעלה להם הרבה כסף. ניתן להבין שאולי, עם כל הרצון הטוב, לא קיבלו את בני ישראל בגלל העלות הגבוהה אבל לא בגלל שהיו אכזריים ביותר. אולי הם היו אנוכיים.

כאשר הם שכרו את שרותיו של בלעם על-מנת לקלל את ישראל והבטיחו לו טבין וטקילין, כמו שמשתמע מהפסוק "כי כבד אכבדך מאוד", שהם היו מוכנים להוציא אינסוף כספים, סימן שלא הייתה להם בעיה של כסף. הבעיה שלהם הייתה של סדר עדיפויות. עמון ומואב העדיפו לקלל את ישראל מאשר לעשות איתם מעשה של חסד.

כמה חשוב שנדע לעשות את הבחירות וההעדפות הנכונות.

החיים שלנו בנויים מרצף של העדפות. המשאבים שלנו מוגבלים. הזמן שלנו עלי אדמות מוגבל, הכסף, שיש לנו על מנת להוציא לפועל את רצונותינו, מוגבל וכן הכוחות, היכולות והכישורים שקיבלנו. ההחלטה איך לנצל את המשאבים האלה שקיבלנו, נמצאת בידינו. אם, ח"ו, אנחנו עושים העדפה או בחירה לא נכונה, אנחנו עלולים לסבול מזה לעולם, כמו שקרה לעמונים ולאדומים.

מסר זה אקטואלי גם לימינו ובמיוחד לחודש אלול, בו אנחנו בוחנים את ההעדפות והבחירות שלנו משנה שעברה. אנחנו מסדרים שוב את סדר העדיפויות שלנו, בהתאם לרצון האלוקי ואת הבחירות וההעדפות הלא טובות שעשינו –  עליהם אנחנו עושים תשובה ומתקנים.