פרשתינו מציינת את המקומות בהם חנו בני ישראל במסעם במדבר. הרמב"ם במורה נבוכים (גם מצוטט ע"י הרמב"ן) מסביר שהסיבה של ציון כל מקומות החניה של בני ישראל היא כדי להדגיש לנו שלבני ישראל לא היו חיים קלים בזמן מסעותיהם במדבר. הם היו בתנאים הקשים של מדבר ממש במשך ארבעים שנה. הם לא היו ליד מקום ישוב או מקום מפותח אלא היו בתנאי מדבר ושם ה' שמר עליהם והיטיב להם בכל מקום ומקום שמוזכר. אנחנו מתארים לעצמנו שבעבר, כל מקום שהוזכר, הדליק אצל בני ישראל נורה אדומה במוחו של השומע והייתה לו משמעות רבה. מי ששמע את שם המקום, ידע בדיוק, רק באזכור של שם המקום, איזה נס נעשה לעם ישראל שם. בשבילינו, היום, זו נראית רשימה בלי הסבר ובלי הבנה. אנחנו לא יודעים היכן המקומות המוזכרים, נמצאים, אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה שם. אז למה התורה מציינת אותם? הלא התורה תורת חיים היא.
רואים את חשיבות הרשימה על ידי זה שמשה כתב שמשה כתב את שמות המקומות "על פי ה'". (ל"ג ב'). חשוב לציין שאמנם אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה במקומות האלה. במשך ההיסטוריה של עם ישראל, במשך הגלויות שנתרחקנו מארצנו נשתכחו הפרטים. אנחנו רק יודעים שהיו במקומות אלו סיפורים כלשהם. נראה לומר שהתורה מלמדת אותנו מסר חשוב והוא שעלינו לספר את ההיסטוריה. עלינו לחזור ולספר את מה שקרה לאבותינו, לחזור ולשמר את הפרטים על הניסים שנעשו להם ואיך שהם חיו בכל מקום ומקום. עם ישראל כל הזמן עם החבילה על הגב, היהודי הנודד, ועם הנדודים קורה שנשכחים פרטים. מנהגים, מסורות, הקפדות, איך נוהגים בחיים וכד'.
התורה מלמדת אותנו כמה חשוב לזכור את הפרטים והעובדות בהיסטוריה של עמינו.
אנחנו דור שני לשואת אירופה הנוראה ולאובדן של קהילות שלמות. כל-כך הרבה זיכרונות נעלמו. חשוב לעשות מאמץ לשמור כל מה שאנחנו יכולים, בנוגע לעברינו.
מסופר על הבעל-שם-טוב הקדוש שכשהייתה גזירה קשה על עם ישראל בימיו, הוא היה יוצא ליער, אוסף מעט עצים, מעלה בהם אש, עומד אל מול המדורה מתפלל תפילה קצרה ומיד הייתה הגזירה מבטלת.
דור לאחר מכן, משעמד פיקוח נפש גדול בפני המגיד ממזריטש, נוהג היה ללכת לאותו מקום ביער ולומר לפני הקב"ה: איננו יכולים עוד להדליק את האש אך עדין יודעים אנו לומר את התפילה – ומה שביקש נעשה.
בדור שאחריו כאשר היה פיקוח נפש גדול, הלך ר' משה לייב מססוב אל היער ואמר: ריבונו של העולם, איננו יודעים להדליק את האש ואיננו יודעים את הכוונות הנסתרות שבתפילה, אך יודעים אנו את המקום בו נאמרה וצריך להיות די בכך ומה שביקש נעשה.
בדור שלאחר מכן נקרא רבי ישראל מרוזין למלא אחר המשימה ולבטל גזרה. ישב על כסאו בחדרו ואמר: ריבונו של עולם, איננו יודעים להדליק את האש, איננו יודעים את התפילה, אף את המקום איננו יודעים אך לספר את הסיפור יכולים אנו וצריך להיות די בכך ואכן היה די בכך והגזירה נתבטלה.
אכן, לא נפל כוחו של הסיפור של האחרון מכוחה של תפילתו של הראשון.
מפרשת מסעי אנחנו לומדים כמה זה חשוב לזכור את העבר. גם אם לא יודעים את הפרטים המדויקים, הרי שלפחות לדעת את הקווים הכללים של הסיפור ולספר אותו.
שחמט דיגיטל