לפרשת ראה – אמנות הנתינה

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלהֶיךָ נתֵן לָךְ לא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלא תִקְפּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: (דברים פרק ט"ו, ז'-ח')

רבי יצחק קארו זצ"ל, דודו של רבי יוסף קארו זצ"ל מחבר ה"שולחן ערוך", מנתח את הפסוקים ולומד מהם איך ראוי לתת צדקה. ראשית, הוא שואל, למה מוזכר בפסוק לבבך ואחר כך ידך? הלא מה שהעני צריך הוא את מתנת ידך ולא את הרגשת הלב שלך?

מסביר רבי יצחק קארו זצ"ל שלפעמים לאדם אין את האפשרות הכלכלית לתת כסף ובתוך כך הוא סוגר את הדלת בפני המבקש. זו לא הדרך הנכונה. גם אם הארנק שלך ריק, תפתח את הלב שלך, דבר עם הבן אדם, תן לו דברי נחמה, תחייך אליו ובודאי שכאשר תורמים כסף, ראוי לעשות זאת  עם חיוך ומילה טובה, שזהו גם בגדר חסד.

בנוסף, אומר הרב, "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כי פתוח תפתח את ידך"  נראה, לכאורה, כמו כפל לשון. הרב קארו מסביר שלפעמים קורה שאדם מכניס את ידו לכיס ומוציא מטבע גדול יותר ממה שחשב לתרום. הוא רצה לתרום אבל לא כל כך הרבה. גם בזה התורה אומרת – רצית לתרום, כבר פתחת את ידך, השאר אותה פתוחה. אל תקפוץ את היד. אם העני ראה את המטבע הגדול שבידך, תן לו אותו. (תלוי, כמובן, באפשרויות הכלכליות של האדם.)