*מן הים אל סיני: השראות שנשארות — והשראות שחולפות*
בימים ובשבועות שלאחר המלחמה הורגשה תנועה עמוקה בחברה הישראלית. חיילים ביקשו לא רק תפילין אלא גם ציצית. הוקמו בתי כנסת מאולתרים בבסיסים ובשטחי הכינוס לקראת הקרב. צעירים שלא הניחו תפילין מעולם ביקשו להתחיל בכך בקביעות. נשים התחזקו בתפילה ובצניעות. משפחות שלא הדליקו נרות שבת החלו לקיים שמירת שבת בסיסית .
לא מדובר בסיפורים בודדים. השינוי היה גלוי ורחב. חולקו כמויות גדולות של ציציות. מניינים שהחלו כהסדרי חירום הפכו לקבועים. קבוצות תהילים קמו במהירות והמשיכו להתקיים. מה שבעבר נדמה רחוק או שולי, הפך לפתע קרוב, דחוף ואישי.
חז״ל מתארים התעוררות דומה בראשית סיפורו של עם ישראל. בקריעת ים סוף חוו בני ישראל גילוי בבהירות שאין לה אח ורע. הגאולה לא הייתה רעיון, היא נראתה בעיניים. “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי” (מכילתא, שירה).
אך ימים ספורים לאחר מכן, במרה, באו תלונות. המעבר היה חד, מהתרוממות רוח למרירות. כיצד השראה כה עזה מתפוגגת במהירות כזו?
התשובה אינה שהחוויה בים הייתה רדודה, אלא שטרם הפכה לדבר מוחשי. ההשראה של הים עדיין לא לבשה צורה קבועה; היא לא הפכה לדבר ממשי ויציב. היא לא התגבשה למחויבות, למעשה או לאחריות של משהו שמלווה את האדם ביום יום. גם במרה הייתה השראה בלי קבלה. הנס היה טרי, המראה חי, אך דבר לא נתקבל עליהם לעתיד. השראה רוחנית שנשארת בגדר רגש או פולקלור בלבד אינה מחזיקה מעמד ואינה בונה קומה רוחנית.
זה בדיוק מה שמזהיר שלמה המלך בשיר השירים: “אל תעוררו ואל תעירו את האהבה עד שתחפץ” (ב, ז). המילה תחפץ באה מלשון חפץ, רצון שמוביל לדבר ממשי וקבוע. ההשראה חייבת להפוך למשהו מוחשי, מעשי, מחייב, אחרת היא חולפת וחסרת משמעות .
בסיני היתה ההשראה עם קבלה לעתיד . ישראל לא סמכו על תחושה בלבד. הם אמרו “נעשה ונשמע” (שמות כד, ז). ההשראה הפכה למחויבות ולחיי יום־יום, ולכן נשארה. השראה שהופכת למחויבות נעשית חפצא, דבר ממשי ויציב.
שחמט דיגיטל