מצה עשירה

האופייני במצות הוא שהן עשויות מקמח ומים בלבד ללא כל תוספת מתסיסה, בניגוד ללחם – חמץ שמערבבים בו גם שאור (שמרים) המתסיס את העיסה וגורם להתנפחותה. על אף שהחומרים הבסיסים של חמץ ומצה דומים, החמץ מתנפח בגלל בועות אויר רבות המגדילות את נפחו. שלא כמו המצה הנשארת גם אחרי האפיה פשוטה ושטוחה, תופח החמץ בגלל תוספת שאור שבו. בעצם, כל תוספת למצות כמו מיץ, פירות  – פוגמת בה לפסח, והופכת אותה ל"מצה עשירה" בסגנון חז"ל.

כאשר עם יוצא מעבדות לחרות אחרי מאות שנים, קיימת סכנה כי ייהפך לבעל גאווה, בעל רגשי – עליונות על הצלחתו להשתחרר. אחרי כמה דורות ישכחו את האמת, יכתבו אגדות על מלחמת שחרור וגבורת האבות שהצליחו לפרוק את עול המצרים מעליהם, חוקי ההיסטוריה ינסו למצוא את הסיבות כיצד ובאילו נסיבות הצליחה המנהיגות של העבדים להגיע למרד ושחרור.

חמץ מסמל את התוספת לקמח, את המתסיס, את ההתנפחות המבוססת על בועות  אויר ריקניות – וזו עבודה זרה ממש. קיים חוסר של אמונה ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח' י"ז). אמונה שמלחמת עצמאות בלבד משחררת עבדים, הינה כפירה בהשגחה הפרטית של בורא עולם, והרי כבר אמרו חז"ל כי המתגאה כאילו עובד עבודה זרה. המאמין בה' אינו יכול להיות אלא עניו ועני בעיני עצמו.

אחת המטרות של מחשבת היהדות היא להביא את האדם להתבטלות לפני בורא עולם. על כן, וכדי שלא נשכח – אנו מצווים לאכול בימים של פסח מצה בלתי תוססת, שברירית, שאיננה מתעלה, לחם עוני של התבטלות עצמית שנאפה בחיפזון. לחם עוני איננו לחם של עניים, כי גם העשירים אכלו ואוכלים את אותה המצה בפסח. אלא רומז שמצבינו הוא כמו בימים עברו, שיצאו ממצרים בחיפזון וכעניים מול העושר האין סופי האלוקי הבלתי מוגבל.

לחם עוני = לחם עניים וזו גישתנו גם עתה לגבי כל מה שעבר עלינו בהיסטוריה וגם בחיינו אנו. זו הגישה היהודית הנלמדת מיציאת מצרים – איסור חמץ ואכילת מצה. כל זה אקטואלי לנו שאנו חיים ב"ה חופשיים מעבדות עם כבוד עצמי, וכל הרוצה יכול לעבוד את הקב"ה ללא קשיים של שיעבוד. אך הכבוד העצמי צריך להיות בגבולות של "לחם עוני"-אסור שיתפח מידי, שאדם יחזיק מעצמו, משום שאז התוצאה יכולה להיות הפוכה לגמרי.

אדם שמאמין בעצמו ורק בעצמו חושב שהכל בידיו ותלוי אך ורק בו, ואז אם אין לו מספיק חזון, אם אין לו אמונה בכח עליון כאשר הוא עומד לפני משימות שגם הוא, למרות ההערכה העצמית שלו, חושב שגדולים עליו. כל האויר יצא מהמפרשים והוא ירגיש צורך לוותר על "כל השגיו" וכל מה ש"הוא" בנה כאשר היה לו הכבוד העצמי יכול לקרוס ח"ו.

כמה קל לשכוח את ההשגחה הפרטית של הבורא, לטפוח על השכם ולאכול – חמץ במקום לחם – עוני של ענווה. וכמה מסוכן הוא לשכוח אותה, עלינו לבער את החמץ התופח והמנופח מהבית היהודי ומתוך לבנו, חג הפסח עוזר לנו לזכור את יציאת מצרים דאז, ואת יציאת מצרים הפרטית העכשווית של כל אחד מאתנו.