אחרי הפעולות נמשכים הלבבות

ישנה הלכה בגמרא שכדי להסבירה יש צורך  לתאר סיטואציה:

ליל הסדר.  כל ההכנות נעשו, עבודות  של חודשים הגיעו לסופם, מסבים כולם סביב שולחן המוכן עם כל סימני  החג.  מזגו כוס ראשונה, והנה מתחילים לומר קידוש,  ואז לפתע  יש רעש גדול, הדלת נפרצת  ושלושה גנבים נכנסים, ומאיימים על החוגגים באיומי סכין.

הגנבים קושרים את ידיהם ורגליהם של משתתפי הסדר, ומתחילים לערוך חיפוש בבית.  כאשר יושבי הסדר החלו לדבר ביניהם חיפשו דרך כדי להשתיקם. ואז צץ הרעיון לטבול את המצות שהיו על גבי השולחן במים ולדחוף אל פיותיהם של המסובים.

לאחר  שברחו הגנבים מהבית והאורחים הצליחו להשתחרר, מיד הלכו לרב לשאול שאלה:

האם יצאו ידי חובת אכילת מצה???

גמרא מדהימה שואלת את השאלה:  במידה  וכפו על אדם לאכול מצה, האם יצא ידי חובתו? אבל מעניין יותר הוא – מדוע  חז"ל קובעים שאכן יצא ידי חובתו? הרי אכל מאונס?! לא הייתה שום כוונה לקיים מצוות אכילת מצה,  ולא היתה שום מחשבה על משמעות עבדות או חירות.

מה חז"ל מבקשים לומר לנו? האם קיום מצוות אינו מצריך כוונה? האם צריך לקיים מצוות באופן אוטומטי ללא מחשבה?

כמובן חז"ל מדברים על דרך משל ודאי ובודאי ישנה משמעות רבה יותר למעשים הכוללים מחשבה והרגשה של הלב, אך בל  נשכח עקרון של היהדות:  שישנה משמעות למעשים גם אם נעשו ללא מחשבה ורגש,  הם יכולים לשנות ולהשפיע  על העולם.

מעשים שאנו עושים או לא עושים משפיעים על העולם. גם אם אין מחשבה בעשייתם או אי עשייתם.

המחבר של ספר החינוך במצוה ט"ז מתייחס למצוות הרבות הקשורות לחג הפסח ואומר שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות – העשיה שלך משפיעה עליך. ואפילו תשנה אותך.

בחג הפסח, ובהכנות לחג הפסח, יש מצוות רבות,  כל כך הרבה כוונות שצריכים לכוון, כל כך הרבה משימות עלינו, ישנם כאלו שמובנים לנו, אך לעומתם ישנם משימות  שאיננו מבינים את משמעותם, ובכל זאת צריכים אנו לעשות את הכל, את כל המצוות וכל המנהגים כיוון שאחרי המעשים נמשכים הלבבות.