פסח – ארבע כוסות

      בגדר ובטעם מצוות ארבע כוסות ישנן שתי גישות בין רבותינו הראשונים. מכל גישה שכזו נובעות תוצאות הלכתיות שונות. כפי שניווכח גישות אלו אמנם אינן כתובות בדברי הראשונים שחור על גבי לבן אך בעזרת התוצאות ההלכתיות נוכל להוכיח מה סבר כל אחד מרבותינו הראשונים. 

גדר מצוות ארבע כוסות

את מצוות ארבע כוסות, ניתן להבין בשתי דרכים. הדרך האחת היא, ששתית הכוס היא בכדי שהברכות שאומרים בשעת ההגדה תהיינה על הכוס. דוגמא לדבר מצאנו, בברכת הקידוש שגם היא נעשית על הכוס. לפי גישה זו, עיקר הדגש הוא על הברכה ולא על היין וכביכול היין טפל לברכה. לעומת זאת, אפשר להסביר להיפך שבמצוות ארבע כוסות העיקר הוא שתיית היין אלא שחז"ל הסמיכו את השתייה לברכות שבהגדה.

כפי שנתבאר מגישות אלו נובעות תוצאות הלכתיות שונות.

א. האם כל אחד מבני הבית חייב לשתות ארבע כוסות או שבעל הבית יכול לברך ולשתות ולהוציא את בני הבית ידי חובתן. אכן, בקידוש של שבת, בעל הבית מברך ושותה ובני הבית יוצאים ידי חובתם לפי העיקרון ההלכתי "שומע כעונה", ועולה השאלה האם כך גם הוא הדין במצוות ארבע כוסות.

אם נסבור שעיקר המצווה היא לשתות את הכוסות, הרי שלא ייתכן שבעל הבית יוציא את בני הבית ידי חובתן משום שעל כל אחד לקיים את המצווה של שתייה בגופו. לעומת זאת, אם נסבור שהעיקר הוא הברכה, ממילא בעל הבית יכול להוציא את בני הבית בברכה כפי שהוא מוציא אותם בכל שבת, והוא לבדו ישתה את היין.

ב. במקרה שיש לאדם כמה רביעיות יין בכוס אחת האם די ברביעית אחת או שעליו לשתות את רוב הכוס. אם עיקר המצווה היא הברכה ממילא די לשתות רוב רביעית (מלוא לוגמיו) וכפי שהדין בקידוש של שבת. אך אם עיקר הדגש הוא על שתיית הכוס יש מקום לומר שחייבים לשתות בדרך מכובדת את רוב הכוס.

ג. האם אפשר לקיים מצוות ארבע כוסות ב"יין חי", יין שאינו ראוי כל כך לשתייה.[1] אם עיקר הדגש במצווה הוא על הברכה, ייתכן בהחלט שניתן לברך על יין שאינו משובח. לעומת זאת, אם עיקר המצווה היא שתיית היין סביר מאוד שיש לקיים את המצווה ביין משובח ומזוג.

נראה, שדעת הרמב"ם היא, שעיקר מצוות ארבע כוסות היא לשתות יין, אלא שחז"ל הסמיכו את השתייה לברכות שבהגדה. לפי זה יובנו דברי הרמב"ם שפסק שלא יוצאים ידי חובה ב"יין חי" שכתב[2], "ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ארבעה כוסות ולא יצא ידי חירות."

נאמן לשיטתו פסק הרמב"ם שבעל הבית לא מוציא את בני הבית ידי חובתו אלא כל אחד חייב לשתות בעצמו ארבע כוסות. וכך כתב[3], "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין אין פוחתין מהם ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות שיעור כל כוס מהן רביעית."

על פי זה יובן גם פסקו של הרמב"ם שבשונה מהדין בקידוש של שבת שלא צריך לשתות רוב כוס ודי ברוב רביעית, בארבע כוסות חייבים לשתות רוב כוס. וכך כתב הרמב"ם[4], "שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבעה כוסות ואם שתה מכל כוס מהן רובו יצא."

מנגד, סברו בעלי התוספות שדין ארבע כוסות שווה לדין קידוש של שבת וכפי ששם צריך לברך על הכוס כך הדין גם בארבע כוסות. ואכן כך נראה מדבריהם במסכת סוכה[5], שכתבו, "ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה."

לאור שיטתם כתבו, "לא יפחתו לו מארבע כוסות – מתוך הלשון משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולם בשלו וסברא הוא דמאי שנא (מה ההבדל בין) ארבע כוסות מקידוש דכל השנה שאחד מוציא את כולם…"[6]

נאמנים לשיטתם כתבו בעלי התוספות[7] שלא צריך לשתות רוב כוס ודי ברוב רביעית[8].

לפי גישת תוספות יובן גם, מדוע התלמוד לא מביא כלל טעמים למצווה ייחודית כמצוות ארבע כוסות. לאור מה שהוסבר הטעם הוא פשוט, משום שאין מצווה מיוחדת בארבע כוסות של ליל הסדר שהלא המצווה היא אמירת ההגדה וברכותיה ושתיית היין באה בסך הכול בכדי למלא את התפקיד של כוס של ברכה.

[1] בעבר היה מקובל למזוג את היין במים. מזיגה זו הפכה את היין למשובח וראוי יותר לשתייה. "יין חי" הוא יין שאינו מזוג.

[2] הלכות חמץ ומצה ז,ט

[3] הלכות חמץ ומצה ז,ז

[4] הלכות חמץ ומצה ז,ט

[5] לח,א

[6] אמנם במסקנתם כתבו "ומיהו בגמרא משמע שצריך כל אחד ארבע כוסות… ויש לדחות… ונראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד…" אך מכל מקום נראה שלא חזרו בהם מעיקר דבריהם.

[7] פסחים קז,א

[8] כך מתבאר מדבריהם שם וכן הבין הבית יוסף סי' תעב. וכן הביא שם בשם האורחות חיים והכלבו.