לדבר בלשון נקיה
חז"ל מדגישים אין ספור פעמים את החשיבות הגדולה לדבר בלשון נקייה. התורה הוסיפה מילים כדי לא להשתמש בלשון מגונה. מצאנו שעיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה שנאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה שאיננה טהורה" (בראשית פרק ז פסוק ח).
אמר ריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי, עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה". יש לדבר תמיד בלשון נקייה. בתלמוד (מסכת פסחים ג' עמוד א') ישנה סוגיה שלמה העוסקת בזהירות הדיבור ובלשון נקייה, למרות שבכך מאריכה בלשון. למדנו זאת מהפסוק המתאר את הבהמות שנכנסו לתיבת נח, שלא מזכיר בהמה טמאה, אלא בהמה אשר איננה טהורה.
המדרש בפרשת "אמור" מציין את הלשון אמור כמשמעות "אימרות טהורות" שאדם צריך לדבר בלשון טהורה ונקייה, ובכל זאת אנו יודעים שהתורה כן משתמשת בלשון טמאה. בפרשת "שמיני" ישנה רשימה של בהמות המותרות לאכילה ואסורות לאכילה, וכן רשימת סימנים של בהמה טהורה. כאן התורה לא מעקמת את לשונה ומאריכה, אך מדגישה באופן חד משמעי מה טהור ומה טמא.
כדי להסביר את העובדה שפעמים התורה מדגישה את הטמא ניתן לספר סיפור שהתרחש בעבר הרחוק באזור נידח, שבו כל הכפריים חיו ממי נהר. היו שואבים מים מהנהר , שותים אותם וכמובן סבלו ממחלות רבות. לימים גילה מושל האזור שאם ירתיחו את מי הנהר, המים לא יזיקו ולא יחלו במחלות.
המושל פנה אל מנהיגי הכפרים עם הידע החדשני, עבר עם אנשיו מכפר לכפר וחייב את ראש הכפר לדאוג שירתיחו את המים. אנשי המקום הרגישו שהם יותר בריאים ופחות סובלים ממחלות.
יום אחר פרצה שריפה בכפר, הבתים עשויים היו מעץ, האנשים היו רגילים לשריפות וכמובן ידעו כיצד להתמודד איתם, מיד התארגנו בשיירה עם דליים ליד הבית הבוער, שאבו מים מהנהר , העבירו את המים מדלי לדלי והתכוננו לכבות את השריפה, והנה הגיע ראש הכפר, ראה שהכפריים לא הרתיחו את המים, עצר בעדם בכוח והזכירם להישמע להוראות המושל בנוגע להרתחת המים.
עד שהרתיחו את המים כל בתי הכפר נשרפו. הידיעה הגיעה למושל אשר התפלא על כך שכל הכפר נשרף, והרי הכפר נמצא על גדות נהר?
הגיע המושל לכפר כדי לברר הכיצד זה קרה. פגש את ראש הכפר ושאלו, ראש הכפר אמר בגאווה גדולה, שמרתי על ההוראות ולא התרתי לכבות את השריפה עד שלא הרתחנו את המים…
לפעמים אין זמן למותרות, אין זמן לעדינות, לעיתים יש להשתמש במים מלוכלכים. לא תמיד ישנה אפשרות בתורה להשתמש בלשון עדינה, לא ניתן לומר בעקיפין, אלא צריכים להגיד ישירות, זה טמא אסור להשתמש בזה, כדי לא לאפשר לאנשים להבין משהו שונה. יחד עם זאת ישנו עניין מעניין מאוד, כשבפרשת "שמיני" התורה מספרת לנו על הסימנים הגורמים לבהמה להיות טהורה, היא מביאה רשימה של בהמות שאינם כשרות. ישנם כאלה בעלי סימן אחד בלבד של כשרות. התורה מדייקת לציין את הסימן הכשר, ואחר כך את הסימן הלא כשר, לדוגמא: "ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם"(ויקרא י"א) נשאלת השאלה מדוע להזכיר את הסימן הטהור, הלא התורה יכלה לומר שחיה זו לא כשרה בגלל שחסר סימן של כשרות, אך מדוע להזכיר שיש לה סימן טהור?
והתשובה לכך היא שגם כשהתורה רוצה להגיד משהו לא טוב, לדוגמא הבהמה לא כשרה, היא מקדימה ומדגישה את הטוב שיש בה.
זהו מסר לכולנו שגם אם יש משהו לא טוב יש לחפש לראות את הטוב, ולא רק להתמקד בטמא.
שחמט דיגיטל